בשלח – המן, הנס והנסיון

בשבוע שעבר ליווינו את עיצומה של יציאת מצרים, והשבוע אנחנו הולכים עם ישראל את צעדיהם הראשונים כעם חופשי במדבר. עם כניסתם לתקופת ההליכה במדבר, יבואו הסיפורים על כינון תנאי המחייה של ישראל בו – סיפור המתקת המים במרה ונווה המדבר אֵילִים מתארים את המים שמצאו, ואריכות יתירה ניתנת בסיפור על המזון שאכלו – פרשת המן.

המן, מזונם של ישראל במדבר, מוצג כ"לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (טז, ד) ומראהו מתואר "כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ" (שם, יד) או "כְּזֶרַע גַּד לָבָן, וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" (שם, לא), והוא היה כה פלאי עד שצנצנת אחת ממנו נשמרה כמוצג מוזיאוני "לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר" (שם, לב). המן נשמר "לִפְנֵי הָעֵדֻת", ובכך זכה למעמד נכבד כשל לוחות הברית הכתובים באצבע אלהים, שנשמרו אף הם באותו מקום.

לא מפתיע, אפוא, שחז"ל המשיכו לפתח את אופיו הנסי של המן, וכינו אותו "לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו" (יומא עה ע"ב) או הצביעו על סגולותיו – "לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים" (שם), ועל ירידתו המופלאה אמרו שהיה "מתגבר ועולה עד שרואין אותו כל מלכי מזרח ומערב" (שם עו ע"א). דברי חז"ל אלו משקפים הנסיות של המן ואת היותו חסד מובהק של ה' לישראל; ואולם, אם נעיין בפרשת המן בתורה עצמה יתגלו לפנינו שני מוטיבים שונים, ואף מנוגדים, בתיאור נסיבות נתינתו לישראל.

 

המוטיב הראשון שאנו פוגשים מתאר את המן כתגובה לתלונות ישראל על הרעב במדבר (טז, ג): "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב!" ואף המענה של ה' מתייחס לאלמנט התלונה: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר, בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם" (שם, יב).

אל מול מוטיב התלונות של ישראל, מופיע גם מוטיב אחר – הנסיון: "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם… לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" (ד). הנסיון של ישראל, אם ילך בתורת ה', מתבטא בציוויים הנוגעים לאופיו המיוחד של המן: אין להותיר ממנו עד בוקר – והנותר מעלה תולעים (כ), הוא יורד בכמות כפולה ביום השישי (כב) ולא יורד בשבת (כז) – וכך מנסה ה' את ישראל בשמירת תורתו ובמצוות השבת.

המוטיבים השונים באים לידי ביטוי גם במקומות אחרים במקרא. במזמור קה בתהלים, הסוקר את תולדות ישראל במצרים ובמדבר, מתואר המן כאחד ממופתים רבים שעשה ה' למען ישראל: "שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם" (תהלים קה, מ). הסיבה המוצהרת לכל המופתים הרבים היא "בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ" (שם, מה) – מטרתם היא שמירת התורה, ובכך היא קרובה למטרת הנסיון של ה' את ישראל אצלנו, בפרשת המן: "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" (שמות טז, ד). מוטיב הנסיון קיים גם בנאום משה בחומש דברים, שם נאמר (דברים ח, ג) "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן" – ומטרת הנסיון זהה "לְנַסֹּתְךָ… הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו אִם לֹא" (שם, ב).

במזמור אחר בתהלים, לעומת זאת, מסופר כי לא ה' הוא שניסה את ישראל, אלא להיפך – "וַיְנַסּוּ-אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל-אֹכֶל לְנַפְשָׁם" (תהלים עח, יח) – ישראל ניסו את ה'! כאן סיבת נתינת המן היא תלונותיהם של ישראל וחוסר אמונתם: "לָכֵן שָׁמַע ה' וַיִּתְעַבָּר… כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ… וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל" (שם, כא-כד). מציאותם של שני המוטיבים בנפרד זה מזה, בשני מזמורי תהלים ובנאום משה בספר דברים, מחדדת את ההבדל ביניהם: מדובר, למעשה, בנסיון בשני כיוונים הפוכים – נסיון של ה' את ישראל בשמירת תורתו, ונסיון של ישראל את ה' המתבטא בתלונותיהם.

 

אם נשווה בין שני המוטיבים של ה"נסיון", נגלה כי המוטיב של נסיון שמירת התורה מדבר על המן בלבד ולא מזכיר כלל בשר, ואילו תוכן מוטיב התלונה, כולל תגובת ה' ומשה אליה, מביא באופן רציף פרט נוסף – הבשר מופיע שוב ושוב לצד הלחם. התלונה מתארת את המציאות במצרים "בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע" (ג), וגם במענה של ה' נזכרים זה לצד זה הבשר והלחם "בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם" (יב). גם משה מוסר לעם כי ה' נותן להם "בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ" (ח), וגם תיאור ההתרחשות בהמשך מתאים אל הצמד הזה (יג-יד):

"וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה, וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה. וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ."

תחילה יורד בערב הבשר – הוא השליו, ובבוקר מופיע הלחם ­– הטל המותיר אחריו את הכפור הדק, את המן, בדיוק כדברי ה' וכתגובת משה. לצד הפרט הזה, המבדיל בין המוטיבים השונים בפרשתנו, מתעוררת בעיה נוספת: בתורה קיים גם סיפור אחר להופעת השליו (במדבר יא), שגם בו מגיע הבשר בעקבות תלונות העם. אלא שבסיפור הנוסף יש הבדל חשוב – שם השליו מופיע רק לאחר שהעם מאס כבר במן – "וְעַתָה נַפְשֵנוּ יְבֵשָה אֵין כֹּל בִּלְתִי אֶל־הַמָּן עֵינֵינוּ" (שם, ו), ואילו אצלנו השליו מגיע יחד עם המן, ולמעשה אף מקדים אותו.

קיומו של סיפור נוסף, שלא מתיישב עם הסיפור שלפנינו, לצד המוטיבים המנוגדים, ובעיות טקסטואליות אחרות, הובילו חוקרים רבים לזהות בפרשת המן שני סיפורים נפרדים משתי תעודות שונות ונפרדות, ששולבו כאן יחד: סיפור אחד מספר על ירידת השליו והמן יחד, ומטרתו הייתה מענה לתלונותיהם של ישראל, שניסו הם את ה', כהוכחה עבורם "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"; ואילו סיפור אחר מספר על ירידתו של המן בלבד, ומטרתו הייתה לנסות את ישראל ולבחון את המשמעת שלהם לציוויי ה' ולמצוות השבת. רק לאחר סיפור זה, השני, כשמאסו העם במן והחלו להתלונן, נתן להם ה' גם את השליו, כמסופר בחומש במדבר (פרק יא).

אך גם אם הסיפורים נפרדים, אין בכך פתרון לשאלה – כיצד אותה התקופה שמיד לאחר קריעת ים סוף, שבה ישראל מתחילים את הליכתם במדבר, מתוארת באופן הפוך כל כך?

 

נראה כי המשמעויות השונות של נתינת המן קשורות לשני תהליכים שונים שהתורה מעבירה את ישראל במדבר. סיפור ומוטיב אחד מתארים תקופה זו כתחילתו של נסיון מתמשך של ישראל את ה' – רצף תלונות של קטנות-אמונה המכעיס את האל. תקופת המדבר נפתחת בנסים רבים שנעשים לישראל למרות קשי-ערפם ולמרות חוסר האמונה שלהם, ובכך מגלה ה' את דאגתו האבהית לעמו – "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו". תקופה זו היא המשך של יציאת מצרים וקריעת ים סוף ושל החסד האלהי עם ישראל, המתבטא בנסים ובבחירה בהם גם כשאינם ראויים לכך.

לעומת זאת, לפי סיפור ומוטיב אחר, מתוארת תקופה זו כתקופת נסיון של ה' את ישראל. משלב זה והלאה מתחיל ה' ללמד את עמו תורה, ומנסה אותם בהליכה בדרכיו. גם בתחנה הקודמת של ישראל, במרה, נאמר "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות טו, כה) – ה' שם לישראל חוקים, ובמקביל החל לנסות את ישראל ולבחון את עמידתם בחוק שקבע להם. נסיון המן, המלמד את מצוות השבת, פותח תקופה שתגיע אל שיאה במעמד הר-סיני: ה' מכין את ישראל לשמירת חוקיו כבר בכניסתם למדבר, לקראת מתן החוקים בחורב וכריתת הברית הנצחית עם עמו.

המבט המנוגד על מוטיב הנסיון מלמד כי שני פנים למטבע – ה' יכול להתנהג עם ישראל כמו אב עם בנו, בחסד ללא תמורה, אך הוא גם יכול להתנהג עמם כמורה ומחנך, המלמד ומתרגל את חניכו לקראת ברית ושותפות.

***

פורסם כאן, דיונים כאן.