וארא – "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם": הנוכחות הא-לוהית והמקור הכוהני נפגשים

וארא – "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם": הנוכחות הא-לוהית והמקור הכוהני נפגשים

בפתיחה לפרשתנו מגלה אלהים למשה את שמו בתמצות, מעין מעט המחזיק את המרובה (שמות ו, ב-ג):

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

עוד לפני תיאור ברית האבות ושמיעת ישראל במצרים, ולפני קיום הברית והבטחת הגאולה – בראש ובראשונה מוסר אלהים למשה את שמו – "אני י'ה'ו'ה". המסר שעמו הוא נשלח לישראל גם הוא מתחיל ומסתיים בדומה (שם ו-ח): "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי י'ה'ו'ה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם […] אֲנִי י'ה'ו'ה". מדוע חשוב כל כך לאלוהים להודיע את שמו?

שם האל הוא מעין הנכחה שלו, כך שארון האלהים נקרא ב"שֵׁם שֵׁם י'ה'ו'ה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים" (שמ"ב, ו, ב) – הארון הוא הוא השם, ומובטח שעצם קריאת שם י'ה'ו'ה על ישראל תביא ליראת העמים (דברים כח, י). בחוקים רבים בתורה נושא שמו של האל משמעויות נכבדות, במצווה להישבע בשמו (דברים ו, יג) והאיסור לשאת את שמו לשווא (שמות כ, ו), בברכת הכהנים, ששמים את שמו על בני ישראל (במדבר ו, כז), או באיסור להזכיר שם אלהים אחרים (שמות כג, יג). מצד שני, אפשר גם למצוא על עוונות מסוימים "לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (עמוס ב, ז) – נוכחות האל, שמו, מתחללת בגלל החטא. גם ההלכה שימרה את יראת הכבוד מהשם י'ה'ו'ה, עד שאין הוגים אותו כלל בדיבור, ואפילו הכותבים את אותיותיו מקפידים לשנות בכתיבתם אם לא במקומו הטבעי בתוך ספר תורה (כפי שנהגתי בטור הזה).

על רקע מעמדו הנכבד של שם י'ה'ו'ה, המהווה הנכחה של האל בעצמו, התגלות זו היא הכרזה דרמטית של ממש. הכתוב מתאר את התגלות אלהים למשה כחדשות מרעישות – "אֲנִי י'ה'ו'ה!" אותו אל שנגלה אל האבות "בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי י'ה'ו'ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" – מתגלה כעת אל משה בשמו האמיתי, בנוכחותו השלמה והכוללת. לא מפתיע, אפוא, שגילוי שם י'ה'ו'ה, הנעלם מאבות האומה שזכו רק להתגלויות בשם "אֵל שַׁדָּי", מלוּוה בקיום בריתו ובהבטחת הגאולה – כך מתחילה להופיע נוכחותו האמתית של האל י'ה'ו'ה בעולם, בבחירתו את ישראל.

אולם הסבר זה של פסוקי-ההכרזה כל-כך פשוט, עד שהוא בעצם גורם קושי רב. הרי בשמו של י'ה'ו'ה קראו כבר בימי אנוש, בדורות הראשונים של האנושות, ושנים רבות לפני הולדת אברהם, כבר "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם י'ה'ו'ה" (בראשית ד, כו). יתר על כן, מסופר על כל האבות שהם קוראים בשם י'ה'ו'ה, והתורה לא מציינת דבר חריג כשהיא מספרת פעמים רבות שי'ה'ו'ה מדבר אליהם. אם שמו של האל היה גלוי מדורי דורות, איך אפשר בכלל להבין את "וּשְׁמִי י'ה'ו'ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"?

 

פרשני המקרא היו ערים לקושי הזה, והסבירו שאין כאן התגלות חדשה של שם האל, אלא רמיזה אל אלמנטים שונים בהתגלותו. רש"י, למשל, הסביר ש"אֵל שַׁדָּי" מאפיין את ההבטחות לאבות, ואילו שם י'ה'ו'ה מאפיין את קיומן, המתחדש מכאן והלאה; ואכן, ההכרזה "אֲנִי י'ה'ו'ה" חוזרת עוד פעמים רבות בתורה, וחז"ל הסבירו אותה דרך קבע במשמעות "נאמן ליפרע"/"נאמן ליתן שכר". גם רמב"ן פירש שהשמות השונים הם רמז להתגלויות שונות של האלוהות בעולם: שם "שדי" מציין, לדבריו, את התנהלות העולם הקבועה והשגרתית, שידוד מערכות הטבע – "אשר אני שודד בו את המזלות", ושם י'ה'ו'ה מציין את התהוות העולם והתחדשותו, וכולל את ההתערבות החדשה של י'ה'ו'ה בעולם עם קיום הבטחתו לאבות.

לשני הפירושים משותפת, כמובן, ההבנה שהתגלות י'ה'ו'ה בשמו נושאת משמעות עמוקה, אם זו הנכחה חדשה של האל בעולם דרך ההבטחות, או צד חדש שמתגלה באלוהות. אבל גם אם וויתרנו על הקריאה הפשוטה והסטנו את מוקד ההכרזה למסר נשגב ונסתר יותר, עדיין לא ברור טיב החידוש שיש דווקא בגילוי "שְׁמִי י'ה'ו'ה", אחר ששמו היה ידוע מדורי-דורות.

 

הבעיה של שמות האל העסיקה את חוקרי המקרא מאות בשנים. כבר מתחילה הרגישו את ייחודה של התורה בנושא; בניגוד לתורה, כתבי הומרוס – ספרות יוונית בת זמנו של המקרא – התאפיינו דווקא באחידות של כינויי האלים לכל אורך העלילה. אחת ההשערות המוקדמות היתה של ז'אן אסטרוק, חוקר צרפתי ידוע של מחלת העגבת, שפרסם ב-1753 חיבור בעילום-שם המחלק את ספר בראשית לשתי "תעודות" (memoires) על בסיס שמות האל השונים, ומסלק בכך סתירות וקושיות רבות. אסטרוק התכוון להגן בחיבורו על העמדה שמשה כתב את התורה, ולדעתו היא פשוט היתה מסודרת במקור בשני טורים מקבילים, טור A בשם "אלהים" וטור B בשם "י'ה'ו'ה", ששולבו בשלב מאוחר.

מאוחר יותר התגלה שהרצפים הסיפוריים של הטורים האלה ממשיכים גם בשאר התורה, ויוהאן גוטפריד אייכהורן, חוקר מפורסם בסוף אותה מאה, כינה אותם J ו-E – האותיות המתחילות את "י'ה'ו'ה" ו"אלוהים" בגרמנית. לאחר מכן, גם בתוך החומר שסומן כ-E התגלו שני רצפים נפרדים, ששניהם משתמשים באופן קבוע בשם אלוהים – אחד נשאר עם הכינוי E, והאחר זכה לכינוי "המקור הכוהני", בגרמנית Priesterschrift  (ובקיצור P). השימוש בשניהם בשם אלהים הוא רציף וקבוע עד לנקודה מיוחדת בהיסטוריה – ההתגלות אל משה בשליחותו לגאול את ישראל ממצרים.

 

גילוי המקור הכהני החזיר את הפרשה שלנו, המופיעה בתוכו, למובנה הפשוט – התגלותו של אלהים למשה בשמו היא באמת חידוש היסטורי שלא היה דוגמתו מעולם. במקור הכהני האל אף פעם לא מוסר לאבות את שמו, והוא מתגלה באמירה "אֲנִי אֵל שַׁדַּי" (בראשית יז, א; לה, יא). כשמשחזרים את המקור הכוהני לכל אורכו מגלים את הטוטאליות שבה הוא מקפיד על האמירה "וּשְׁמִי י'ה'ו'ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" – מבחינתו שם י'ה'ו'ה אכן לא היה ידוע כלל. ולא רק שהשם לא מופיע, לא בפי הדמויות ולא בדבריו של המספר הכהני, אלא אפילו בשמות האנשים שנולדו לפני יציאת מצרים: רשימת הנשיאים שבמקור הכוהני כוללת שמות כמו אֱלִיצוּר, שְׁדֵיאוּר, צוּרִישַׁדָּי, פְּדָהצוּר או עַמִּישַׁדָּי – כולם עם הרכיב התיאופורי "שדי" או "צור" שלא נמצאה דוגמתו בשום מקום, לא בשאר המקרא ולא מחוצה לו בשום חותם, כתובת או ספר כלשהו.

לפיכך, חוקרים רבים שיערו שמדובר בתיקוני שמות כדי שיתאימו לאמור אצלנו "וּשְׁמִי י'ה'ו'ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" – שם "יהו" לא היה ידוע כלל ולכן איש לא נשא אותו בתוך שמו הפרטי. ההקפדה על כך כה רבה, שאפילו יהושע בן נון, גיבור ומנהיג בעל שם ידוע שאי אפשר פשוט לתקנו, מוכר במקור הכוהני כ"הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן" (במדבר יג, ח) – בלי הרכיב "יהו", ורק לקראת שליחותו לתור את הארץ נאמר (שם, טז) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן – יְהוֹשֻׁעַ".

המהלך של חקר המקרא מגיע, בסופו של דבר, למסר דומה לזה שבדברי רמב"ן: ההתגלות של האל בשמו בתחילת פרשתנו אינה רק אירוע טכני, מודעה המוסרת בעיתון תגלית חדשה – "אֲנִי י'ה'ו'ה!", זה שמי הפרטי. השם הוא הנוכחות האלוהית בעולם, ולכן גילויו במקור הכוהני מתבטא בשינוי דרמטי בהנכחת האל. במקור הכוהני, האבות לא רק הכירו אותו "בְּאֵל שַׁדָּי" בלבד, אלא גם מעולם לא בנו מזבחות ולא הקריבו קרבנות, ושמו מעולם לא שכן בתוכם במשכן, על הארון שנקרא "שם י'ה'ו'ה צבאות". כל אלו – שכינה ומזבח וקרבנות – יתחדשו בעקבות ההתגלות ההיסטורית של י'ה'ו'ה למשה בשמו האמיתי, היוצרת את תחילתה של השכינה. הנוכחות המיוחדת של י'ה'ו'ה בקרב ישראל תתקיים מן ההתגלות הזו ואילך, עם היציאה למדבר ובניית אוהל מועד – המשכן שישמש כביתו של י'ה'ו'ה עלי אדמות.

***

פורסם כאן, דיונים כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s