וישלח: "כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים" – ראיית-פנים והסיפור האטימולוגי

וישלח – "כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים" – ראיית-פנים והסיפור האטימולוגי

הקריאה השבועית שלנו ממשיכה את סיפורי יעקב בשיאה של הדרמה, על גדות היבוק, כשהתפאורה לפגישתם של יעקב ועשיו נפרשת ונבנית. למעשה, הסיפורים המסבירים את שמותם של מחניים, פניאל וסוכות – שלוש ערים סמוכות בעבר הירדן המזרחי – חובקים את כל עלילת מפגש האחים, באחד משיאי הפיתוח הספרותי של הסיפור האטימולוגי.

אטימולוגיה, או – הנסיון לברר את מקורן של מלים ושמות, היא מרכיב יסודי בסיפורים רבים בחומש בראשית. סיפור אטימולוגי יסביר את שמם של דמויות, הרים, בארות, ערים או מזבחות, מתוך הבנה שיש קשר עמוק בין שם הדבר לבין מהותו או האירועים שבמהלכם הוא נוצר. מדרש-השם הפשוט מציין רק את השם ואת הסיבה שבעטיה הוא ניתן, לעתים בתמציתיות נמרצת, במעין הערת סופר, כמו בשמו של "פֶּלֶג – כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ" (בראשית י, כה), ולעתים מעט בהרחבה, כמו ברצף הסיפורים על הולדת בני-יעקב, למשל אצל לוי: "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים, עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי" (כט, לד). סיפורים אטימולוגיים מפותחים יותר מכילים מספר סיבות עבור אותו שם, כשלעתים אחת מפורשת ואחת רק נרמזת, כמו אצלנו, בקריאת שמה של מחניים.

כזכור, בסוף הפרשה הקודמת פגש יעקב מחנה של מלאכי אלהים, ולכן קרא את שם המקום "מַחֲנָיִם"; שכן הצורה מַחֲנָיִם היא צורת ההכפלה (כמו במילה "אוזניים" או "אופניים"), ומורה על שני מחנות. ואולם, בסיפור הבא, הפותח את פרשתנו, יעקב מתחיל להתכונן לקראת המפגש עם עשיו ומחלק "אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ… לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (לא, ח). מטרת החלוקה חושפת את מצבו הטראגי של יעקב – הוא כל כך חושש מהטבח שעשיו עלול לערוך, עד שהוא מעדיף להציל ולוּ חצי ממשפחתו ונכסיו. ואולם, מעט אחר כך, כשיעקב מתפלל על הצלתו, הוא מזכיר שוב את שני המחנות במשמעות מנוגדת (שם, יא):

קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.

תפילת יעקב מטעינה את החלוקה לשני מחנות במשמעות הפוכה, לא כהכנה לטרגדיה צפויה אלא כהודיה על החסד הרב שיעקב זכה לו – הוא ברח מעשיו חסר כל, ועתה הוא שב עם שני מחנות שלמים. הפיתוח הכפול שזוכה לו המוטיב של שני המחנות בסיפור זה מצטרף, כרמז מובלע, אל השם מַחֲנָיִם, המקום שלמולו מתרחש מעבר היבוק, ויוצר סיפור עשיר סביב המשמעויות השונות והמשלימות של מַחֲנָיִם=שני-מחנות: מחנה מלאכים מול מחנה יעקב, ושני מחנותיו של יעקב כהכנה לתבוסה אפשרית, ומאידך – כאות לחסד שה' עשה עמו.

פיתוח מורכב אף יותר קיים בסיפור הבא, על פְּנִיאֵל. הסיפור האטימולוגי המפורש – "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי" (שם, לא) הופך למוטיב שבמרכז עלילת מעבר-היבוק. יעקב חוצה את היבוק ונאבק עם אל, כלומר עם מלאך, וכך מוסברים הן שמו הנוסף "ישראל", שניתן לו באותה הזדמנות על ידי המלאך "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים" (שם, כט), והן השם "פניאל", כמציין לאותו 'אל' ולאותו מפגש של פנים אל פנים עמו.

אך עיון זהיר יותר בסיפור מגלה כי המוטיב של מפגש פנים-אל-פנים מרכזי מאוד לכל העלילה. התנועה העיקרית שמייצרת העלילה כולה היא קרשנדו ההולך וגובר עד לפגישת יעקב לעשיו. מוטיב המפגש מוקף בביטויים רבים המכילים את האלמנט האטימולוגי של "פנים", למשל, מנחתו של יעקב נשלחת לעשיו עם ההודעה המצורפת "אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי; וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו" (שם, כא-כב). חמש פעמים מופיעה המילה "פנים" על נטיותיה במשפט אחד!

גם כשיעקב פוגש סוף סוף את עשיו הוא משתמש בלשון דומה "כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי" (לב, י). חז"ל הרגישו, כמובן, בקשר המובהק שבין ראיית פני-אלהים כאן וראיית פני-האל שבמאבק עם המלאך, וזיהו את הפנים הללו עם הפנים ההן, כדברי רבי חמא ברבי חנינה (בראשית רבה עז, ג): "שרו של עשיו היה". ואולם, לפי הדגם שנחשפנו אליו בסיפור הכפול של מחניים, רומזים גם כאן שני הסיפורים לשני פיתוחים של המוטיב האטימולוגי עבור "פניאל" – סיפור מפורש על ראית מלאך האלהים פנים אל פנים, וסיפור רמוז על המפגש עם עשיו, שראיית פניו היא "כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים". אם אין כאן בהכרח ארמז לשרו של עשיו, מלאך כדמותו, מהי, אפוא, אותה ראיית פנים?

נראה כי ראיית פנים זו היא מטבע לשון ידוע. בחצרו של מלך יהודה היה קיים התפקיד "רֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ" (מל"ב כה, יט), ובדומה אנו מוצאים בחצר אחשוורוש (אסתר א, יד). גם באשור חלקו לנאמני המלך תואר דומה; לדוגמה, המלך אסרחדון, בתעודה מתחילת המאה ה-7 לפנה"ס, מכנה את נִינְ-גָל-מוּ, מושל העיר אוּר, "דַּגִיל פָּנִי-אַ" – 'רוֹאֶה-פָנָי'. ראיית פני המלך מבטאת נאמנות כלפיו וקרבה מיוחדת אליו, שאליה זוכים רק רמי דרג, אלו שהמלך נשא את פניהם. גם הטקס של כניסה אל היכל המלך והעמידה לפניו מתואר תמיד בלשון 'ראיית פנים', הן אצל פרעה מלך מצרים (שמות י, כח), הן אצל יוסף, המשנה למלך (בראשית מג, ה, ועוד) ואף אצל המלך דוד (שמ"ב ג, יג; יד, כח).

אך לא רק את פניו של המלך רואים, אלא גם את פני ה'. אמנם, מצד אחד, ה' אומר למשה "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ), אך מצד שני, התורה מצווה בכמה מקומות "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם", והציווי על עליה לרגל מנוסח (בשלוש הזדמנויות שונות ובהבדלים קלים) – "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה'". הכניסה אל המקדש היא כמו עמידה בפני מלך, מלכו של העולם, עד שגם את הגעגועים אל המקדש מתאר המשורר (תהלים מב, ג) "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים".

מעתה, כשבוחר המקרא לספר את סיפור המפגש בין יעקב לעשיו "כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים", אנו מבינים שלפנינו לא רק מדרש-שם מובלע ורמוז לקריאת מקום המפגש "פניאל", אלא אף הסבר אטימולוגי מנוגד לראיית פני האל. המפגש הראשון, מול המלאך, היה מפגש של מאבק, ראיית פנים במובן (הנדיר-יחסית) של הביטוי "לְכָה נִתְרָאֶה פָנִים" (מל"ב יד, ח), כפי שמנסח אמציה מלך יהודה את ההתגרות שלו ביואש מלך ישראל, התגרות המהווה הזמנה לקרב. המפגש של יעקב עם עשיו נבנה מחששות רבים ממאבק מעין זה: החל בחלוקת המחנות והתפילה, ועד למנחה שנועדה לרצות את עשיו – אך המאבק כולו מסתכם בנצחונו של ישראל, ששרה עם אלהים וַיֻּכָל.

המפגש מול עשיו, לעומת זאת, הוא ראיית פנים מסוג אחר לגמרי, כמו בעליה לרגל או בעמידה לפני המלך. האימה והיראה המלווים את ראיית הפנים בכניסה למקדש, וכמותם – החשש של יעקב שראיית-הפנים תהפוך להִתְרָאוּת-פנים, למאבק – מתפוגגת עם המפגש עצמו, ועשיו מתרגש עד בכי, מחבק את יעקב ונושק לו. המוטיב האטימולוגי סביב השם פניאל, אם כן, מתפתח כאן עוד דרגה נוספת: הוא לא רק יוצר שני סיפורים ארוכים ועשירים בפרטים, אלא ממש בונה את המתח הדרמטי בעלילה על שני המובנים המנוגדים של ראיית הפנים.

גם אנחנו, כשאנו מעיינים בשכבות הספרותיות שמצפות את גרעין העלילה המקראית, מנסים לגשר על המרחק האדיר שבין המקרא לעולמנו בהתחקות אחרי המוטיב הראשוני שסביבו העלילה מאורגנת. המוטיב של ראיית הפנים נכון, במובן מסוים, גם לנו כקוראי הסיפור: הוא מעניק לנו הזדמנות לראות את העושר, העומק וריבוי המשמעויות שבסיפורי התורה "כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים".

***

פורסם כאן, דיונים כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s