חיי שרה – רבקה, עבד אברהם, וניסוחים מאוחרים

הפערים העלילתיים, הכפילויות והחזרות בחלק העלילתי של התורה – בעיקר בחומש בראשית ובתחילת חומש שמות – זכו להתייחסות מדוקדקת כבר בידי חז"ל והמפרשים. ההבדלים הסגנוניים למיניהם, לעומת זאת, העסיקו אותם רק לעתים נדירות, והמחקר המודרני הוא שהעלה על נס, במיוחד בראשיתו, את אבן הבחן הסגנונית והלשונית כאלמנט מרכזי להפרדה בין טקסטים, שעל פי המשוער היו שייכים בעבר לקבצים שונים ושולבו יחד אל הטקסט של התורה שלפנינו. ואולם, גם כיום אין הסכמה ברורה על אופן הפרדת הטקסט של התורה למקורות שונים. יש המדגישים את הפערים העלילתיים והתפרים העריכתיים שהם משקפים כאמצעי הפרדה בין חיבורים שונים, לעומת אלו המצביעים על אלמנטים סגנוניים ולשוניים כנייר הלקמוס של השתייכות הטקסט.

אחד ממקרי המבחן המעניינים נמצא בסיפורים שממשיכים את הרצף שלפניהם ולאחריהם ללא סתירות ופערים משמעותיים, אך שונים מסביבתם מבחינה סגנונית. דוגמה בולטת במיוחד נמצאת אצלנו במרכזה של פרשת חיי-שרה – מעשה עבד אברהם ואירוסי רבקה.

כבר המביט בסקירה כוללנית קצרצרה מבחין באורכו החריג של הסיפור, המומחש במספר הפסוקים החריג לפרק (64 פסוקים – הכי ארוך בחומש בראשית); בחלוקת הפרקים הנוצרית הפרק חופף לסיפור בשלמותו. עניין בולט נוסף הוא שגיבור הסיפור הוא דמות אנונימית – "עבד אברהם", והוא לא זוכה לשם לכל ארכו, בניגוד למקובל בכל סיפור פרוזאי אחר בתורה. רבים ממי שגדלו על ספרות המדרש מופתעים לגלות ששמו של אליעזר עבד אברהם (הנזכר בבראשית טו, ג) כלל לא מופיע כאן, אף שהמדרשים רואים בשניהם דמות אחת.

שני אלמנטים סגנוניים אלו חריגים וייחודיים בתורה וקלים מאוד לזיהוי, אלא שבניגוד גמור אל חריגותם במרחב, שילוב הסיפור במסגרת סיפורי אברהם שסביבו מתבצעת בצורה מושלמת: הסיפור מזכיר את מוצאו של אברהם מארם נהריים, הפותח את מחרוזת סיפורי אברהם (ושייך למקור המכונה "J"), נוקב בשמו של בתואל בן נחור שמופיע קודם לכן ברשימת הבנים שילדה מלכה לנחור (במקור הכהני), ומכיר את הבטחת הארץ לאברהם ואת הולדת יצחק לשרה בזקנותם (מה שקיים בשני המקורות).

 

אך אם נלך בדרכו של אלכסנדר רופא, שהקדיש לפרקנו מאמר מיוחד, ונעיין בדקדוק בלשונו של הסיפור, נמצא כי האלמנטים הלשוניים מכריעים את הכף לטובת חריגותו של הסיפור בנוף, חרף התאמתו אל מכלול סיפורי אברהם. המעיין בסיפור ייתקל, למשל, בפועל "הַגְמִיאִינִי" (כד, יז) במשמעות "השקי אותי מים" מהשורש גמ"א, שזה מופעו הוודאי היחיד במקרא, אבל רגיל מאוד בלשון חז"ל (לעתים בצורת גמ"ע); כמוהו גם "וַתְּעַר כַּדַּהּ" (פס' כ) – שימוש בשורש ער"י בלשון עירוי מים שכיח מאוד בלשון חז"ל אך לא מופיע בשום מקום אחר במקרא, ותחתיו נמצא תמיד שורש זה רק במשמעות ערווה, או בהשאלה – גילוי של דבר חשוף. גם המילה "מִגְדָּנֹת" (פס' נג) מופיעה רק בספרי המקרא המאוחרים (עזרא ודברי-הימים) והפועל "הבריך" הנגזר משם-העצם בֶּרֶךְ ("וַיַּבְרֵךְ" – פס' יא) מופיע רק בדברי הימים ובתהלים, וכמובן פעמים רבות בלשון חז"ל.

ישנן גם צורות דקדוקיות מיוחדות לסיפורנו: "וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר" (פס' טו) – הצורה "כִּלָּה" שלאחר "טרם" היא זו המשמשת אותנו כיום לציון זמן עבר, במקום הצורה "טֶרֶם יְכַלֶּה" הרגילה בכל שאר ספרי המקרא (למשל "טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ"; בראשית יט, ד). צורה זו שכיחה למדי בספרות של מגילות קומראן, ומתאימה לתהליכים לשוניים במערכת הפעלים המאפיינים את לשון חז"ל. צורה ייחודית אחרת נמצאת בדברי עבד אברהם המתאר את ציוויו של אברהם אליו "לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ. אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ…" (פס' לז-לח). המילים "אם לא" כאן הן במשמעות "אלא", שהיא עצמה בכלל מילה ארמית המורכבת מ-אִי[ן]+לָא(=אִם+לֹא, בעברית). הופעתו של הצירוף הארמי הזה אצלנו מצטרפת גם היא אל מכלול הלשונות המאוחרים שתיארנו.

כל האלמנטים החריגים של לשון הסיפור הייחודית קשורים ללשון ספרי המקרא המאוחרים, לשון חז"ל ולשון מגילות קומראן, ומעידים כי מדובר בעיבוד מאוחר, או שכתוב מחדש של החלק האחרון בפאזל העלילתי של אברהם ויצחק. מדוע היה כל כך חשוב בתקופה מאוחרת לשכתב את הסיפור על הבאת רבקה ליצחק?

 

הזכרנו כבר שלפנינו סיפור ארוך במיוחד, אחד הארוכים ביותר בתורה בכלל. אולם למרות אורכו, ועל אף החזרות הממלאות חלק גדול ממנו, נראה שבסופו של דבר, במוקד הסיפור עומדים שני עניינים עיקריים. האחד הוא נישואי יצחק לרבקה – בת משפחתו של אברהם דווקא, שאינה מבנות כנען. העניין השני הוא שליחותו של עבד אברהם לארם נהריים, כדי למנוע את יציאתו של יצחק מן הארץ המובטחת. אמנם, הישארותו הרציפה של יצחק בארץ, בניגוד לשאר האבות, בולטת גם בסיפורים אחרים, אך היא מודגשת גם בסיפורנו.

לאור המרכזיות של שני נושאים אלו בסיפורנו, ניתן עתה גם להבין מדוע היה חשוב למספר מאוחר להדגיש דווקא אותם. הספרות שנותרה לנו מראשית ימי הבית השני, ימי שיבת ציון, מראה עד כמה היו שני עניינים אלו מרכזיים וחשובים בתפיסת עולמם של שבי ציון. עזרא ונחמיה ניהלו מאבק משמעותי נגד המנהג הרווח בקרב המעמדות הגבוהים ביהודה של אותה תקופה לשאת נשים נכריות, והפרדת "זרע קדש" של עם ישראל השב לארצו מהעמים הסובבים מילאה מקום מרכזי בצעדים של עזרא ונחמיה לכינון האומה מחדש בארצה. בנוסף, אין צורך לפרט בדבר מאמציהם לעלות מבבל לארץ-ישראל ולהעלות עמהם כל יהודי שרק הסכים להגיע.

כל הסיפור סובב, אפוא, סביב אותם ערכים שהודגשו מאוד בימי שיבת ציון – "זרע קדש" הנבדל מנישואין עם נשים נכריות, והישיבה בארץ גם כאשר יש סיבות שונות ומשונות לשוב ממנה למסופוטמיה. ערכים אלה המשתקפים במאמציהם הפרקטיים של עזרא ונחמיה ובנבואות של חגי, זכריה ומלאכי, נתנו את חותמם של בני שיבת ציון גם בחלק האחרון בפאזל של סיפורי אברהם. אברהם, המקפיד כי יצחק בנו לא יינשא לבנות הארץ וגם לא ישוב לארם-נהריים בדרך שבה הוא עצמו עלה ארצה, מהווה מופת ודגל לבני הדור שהתמודד עם עניינים אלו ממש.

גיבורי הסיפור – רבקה ועבד אברהם – משלימים את התמונה. החסד שה' עושה עם אברהם (פס' יב; כז) כשהוא מזמן עבור בנו את רבקה, מתמזג עם החסד שרבקה מתאפיינת בו בנמרצות של עזרתה לאורח האנונימי. גם בקשתו של העבד מעם ה' שישלח לפניו את הנערה הנכונה, מוכיחה כי הערכים שאברהם הציב במרכז שבועתו אל העבד מוסכמים גם על ידי ה', המאשר את שליחותו בסיוע הנסי שהקרה את רבקה אל הבאר בזמן הנכון. הפאזל של סיפורי אברהם הושלם, אפוא, במסר חשוב ומרכזי לשבי ציון ולבני זמננו כאחד: הערכים המנחים את האבות – הקפדה על נישואין בזרע הקודש ועל הישיבה בארץ, לצד מעשי החסד – אינם באים רק כדוגמה לחיקוי, אלא אף מקבלים הסכמה ועידוד מאת ה' בעצמו.

***

פורסם כאן, דיונים כאן.