משפטים – מי ישמור על השומרים?

משפטים – מי ישמור על השומרים?

פרשת משפטים, שתוכנה חופף פחות או יותר את תוכן "סֵפֶר הַבְּרִית" (שמות כד, ז), הספר שעליו כרת משה ברית עם ישראל למרגלות הר חורב, מורכבת בחלקה הראשון מקובץ החוקים של ספר הברית הזה. כדרכה של פעילות הסיווג המשפטי, מרבית החוקים באים במקבצים של שניים ושלושה דינים באותו הנושא, המסווגים על ידי סדרת מקרים שונים אך קרובים. לגבי השור הנוגח, למשל, מבחינה התורה בין שור "רגיל" שנגח "וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ" (כא, לה) לבין "שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם" שדינו חמור יותר.

שיטת סיווג כזו יוצרת את האבחנות המשפטיות על בסיס צמדים או קבוצות של דינים עם מקרים דומים, כאשר פרט מסוים משתנה ועמו משתנה גם הדין. השיטה מוכרת היטב ללומדי המשנה, המנוסחת בטכניקה דומה. השאלות מתעוררות כשקשה להבין מדוע הפרט שהשתנה ישפיע על שינוי הדין. בדברים הבאים נעסוק בתולדות הפרשנות של אחד מהמקרים המובהקים לקושי כזה בתורה – פרשות השומרים – לאור חיבורו של פרופסור דוד הנשקה "משנה ראשונה בתלמודם של תנאים אחרונים" העוסק בהתפתחות דיני השומרים בהלכה.

 

בחוק שבפרשתנו מדברות שתי פרשיות על אדם שנותן לחבירו רכוש לשמור; הראשונה פותחת "כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר" (כב, ו), ואילו השניה פותחת "כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר" (שם, ט). לפי שיטתנו, היינו מצפים כי בהתאם לפרט השונה – סוג הרכוש שניתן לשמירה – גם הדין ישתנה. ואכן, בסיטואציה של גניבה, שבה מתעסקת הפרשיה הראשונה, מתקיימת חלוקה בין שני מקרים: במקרה אחד, "אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב", אזי הדין הוא כי "יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם", ובמקרה הפוך – "אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב" המשפט עובר "אֶל הָאֱלֹהִים" ו"אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ". בפרשיה השניה, לעומת זאת, הדין בסיטואציה של גניבה לא זוכה לאבחנה שבפרשיה הראשונה בין מצב שבו הגנב נמצא או לא נמצא, אלא "וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ" הדין הוא תמיד – "יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו".

האבחנה בין הפרשיות, לפי פרשנות זו, תלוי בהבדל בין כסף וכלים, ובהכללה – מיטלטלין, לבין בהמות, כאשר גניבת מיטלטלין מידי השומר זוכה ליחס מקל יותר מאשר גניבת בהמות מידיו. בדרך כזו הלכו פרשנים רבים, כמו בנימין נהאונדי הקראי או רשב"ם, וחוקרים בני זמננו כמו קאסוטו או מרטין נות.

ההגיון הפנימי של הדין טמון ברלוונטיות של האבחנה בין מיטלטלין לבהמות לעניין גניבת הפיקדון. ניסוח אחד של ההגיון הזה (רשב"ם) תולה את ההבדל בבית, שבו נשמרים המיטלטלין, לעומת השדה, שם נשמרת הבהמה: גניבה היא איום שכיח בשדה ותפקידו של השומר מוגדר במניעתה, אבל בבית אין הגניבה שכיחה ולכן דינה קל יותר. ניסוח אחר (שמואל-דוד לוצאטו) מדגיש את אופי החפץ המופקד – בניגוד לבהמות, מיטלטלין אינם זזים מעצמם, ולכן שמירתם קלה יותר משמירת הבהמות, והדין, המשקף את הציפייה מהשומר, חמור בהתאם.

 

הבעיה בפרשנות זו היא שבפרשיה הראשונה נזכרות במפורש הבהמות לצד המיטלטלין בהליך הבירור שהשומר מובל אליו: "עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה… עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם" (כב, ח). אם הדין הזה היה עוסק רק במיטלטלין ולא בבהמה, מה עושים כאן שור, חמור ושה? הבעיה הזו עמדה לנגד חז"ל והיא נוסחה במפורש במכילתא דרבי ישמעאל, מדרש-הלכה תנאי לחומש שמות (נזיקין, טו):

אתה אומר. בין שומר לשומר הכתוב מדבר, או לא בא אלא לחלוק בין כסף לכלים לבהמה? תלמוד לומר "שלמה"… הא לא בא לחלוק בין כסף לכלים לבהמה.

חז"ל היו ערים לאפשרות הפרשנית לחלק בין שתי הפרשיות לפי סוג הפיקדון, אבל דחו אותה בשל עירוב בהמה עם מיטלטלין, שהכריח אותם להציע פרשנות אחרת – "בין שומר לשומר הכתוב מדבר". לפי חז"ל, שתי הפרשיות מעורבות זו בזו, וכפי שניסח זאת ר' חייא בר יוסף "עירוב פרשיות כתוב כאן" (בבלי בבא-קמא קו ע"ב) – ודיני מיטלטלין ובהמה אינם אלה שמובחנים זה מזה, אלא דיניהם של השומרים השונים, שומר אחד פטור על הגניבה ושומר אחר חייב עליה.

את ההבדל בין כסף וכלים לבין בהמה הסבירו חז"ל מחדש, אם כן, תוך הנחה ש"דיבר הכתוב בהווה", ושמיטלטלין רגילים לשמור בחינם, לעומת בהמות שהטורח שבשמירתן מרובה יותר ולכן מקובל יותר לשמרן בשכר. הפרשה הראשונה, אפוא, עוסקת בשומר חינם, שאינו שומר מקצועי ואינו מקבל שכר על עבודתו, ולכן מחויב לסטנדרט שמירה פחוּת, ודינו קל יותר בהתאמה. הפרשה השנייה, לשיטתם, עוסקת בשומר שכר, שומר מקצועי שגם מחויב לסטנדרט מחמיר יותר. אלא שגם הסבר זה נשאר עם קושי משמעותי – אם זו האבחנה שביקש הכתוב ליצור, מדוע הוא תלה אותה בסוג החפץ ולא באלמנט המחייב – קבלת שכר, שחסר מן הספר?

 

על קושי זה עונה פרשנות קדומה, שאת שרידיה זיהה דוד הנשקה בספרות חז"ל, וששותף לה גם פילון האלכסנדרוני, מלומד יהודי שחי באלכסנדריה במאה הראשונה לסה"נ. לפי פרשנות זו, האבחנה שהתורה יוצרת בין הפרשיות אינה בסוג החפץ השמור או בסוג השומר הנגזר ממנו, אלא בסיפור המעשה שאירע לפיקדון ובהחלטת השומר לגביו. בפרשה הראשונה הפיקדון "גֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ", והחשד נפל על השומר שמא הוא הגנב – ולפיכך הוא נפנה "אֶל הָאֱלֹהִים" לבירור שבסופו, אם יורשע, יימצא שהוא שגנב את הפיקדון וישלם כפל כדין גנב; ואם יבחר לשלם – יוכל להיפטר מיד. בפרשה השניה הפיקדון לא נעלם אלא נמצא לפנינו "וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר", ולפיכך לא נופל על השומר חשד גניבה, אלא רק החשד שרשלנותו גרמה לנזק, ולכן הוא נשבע "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" ונפטר בלי תשלום.

בפרשנות הקדומה אין "שומר חינם" ו"שומר שכר", אלא שומר אחד, שיכול להישבע בסיטואציות מסוימות או, לחלופין, להגיע לבית הדין ולשלם. הנשקה מוצא את הדיו של המדרש על שומר זה במשנה הראשונה בפרק "המפקיד" (בבא מציעא, פרק ג) ובמקומות אחרים. את ספרו הוא הקדיש לתהליך היווצרותה של הלכת השומרים שבמשנה, והראה שהיא התפתחה מן השיטה הקדומה, שהכירה רק בשומר אחד, לשיטה המבחינה בין שומר חינם ושומר שכר, המוכרת מהמשנה והתלמודים.

 

יותר משמפתיעה הפרשנות הזו, מעניין לחשוב על מעמד הפיקדון לפיה. השומר לא מוגדר לפי דרגת מקצועיות (חינם/שכר), אלא לאור האחריות המוטלת עליו להשיב פיקדון לבעליו והחשדות הנגזרים מכישלון בכך; הוא אף יכול לבחור אם להיפטר בשבועה או לשלם, ולמעשה אין מה שמחייב אותו מלבד אמון המפקיד. גם הפתרונות במקרה שבו הפיקדון בבעיה אינם באפיקים ה"רגילים" של המשפט, אלא מערבים שבועה או פניה אל "האלהים" –משפט נבואי, לפי פשוטו (אך לפי חז"ל – שבועה). חריגותו של הפיקדון ביחס לתחומים משפטיים כבר הובחנה על ידי ר' עקיבא (ספרא, דיבורא דחובה, יג, א):

"ר' עקיבה אומר: מה תלמוד-לומר "ומעלה מעל בי'י [וכחש בעמיתו בפקדון] (ויקרא ה, כ)"? לפי שכל המלווה והלווה והנושא והנותן אינו לא מלווה ולא לווה לא נושא ולא נותן אלא בעידים ובשטר, לפיכך בזמן שהוא מכחש – מכחש בעדים ובשטר. אבל המפקיד אצל חבירו ואינו רוצה שתידע בו נשמה אלא השלישי שביניהם, לפיכך בזמן שהוא מכחש – מכחש בשלישי שביניהם."

הפיקדון אינו תוצר של פעילות משפטית "רגילה" אלא של אמון טהור בין אנשים, ולכן – דווקא בגלל האמון – הוא מערב בתוכו באופן מיידי את "השלישי שביניהם" – האלהים. האבחנות בין דיניו השונים של הפיקדון אינן מיוסדות על שאלת תשלום השכר או סוג החפץ המופקד, אפוא, אלא על האמון שניתן בשומר ועל משפט האל, המעורב בפיקדון מלכתחילה. רבי עקיבא והפרשנות הקדומה מלמדים אותנו כי הפקדונות, ואולי כל המשפט כולו, מושתתים קודם כל על האמון שבין אדם לחבירו, והאמון הקדוש הזה מתבטא בנוכחות התמידית של ה' בין איש לרעהו – "השלישי שביניהם".

***

פורסם כאן, דיונים כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s