תרומה – דמות הכרובים ואמונת הייחוד

בשבת שעברה קראנו כיצד משה עולה אל הר סיני, ובשבתות הקרובות נקרא על הדברים שנאמרו לו בהר – תוכנית המשכן וכליו. הראשון מבין מרכיבי המשכן הוא ארון העדות. הארון הוא לא רק הראשון בין כלי המשכן, אלא גם החשוב ביותר ביניהם. הוא ניצב באזור הקדוש ביותר של המשכן – "הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת" (ויקרא טז, ג), שאליו אין כניסה בלי טקס מקדים המתבצע מדי שנה ביום-הכפורים. על גבי הקדוש ביותר מכלי המשכן, בלב האזור המקודש ביותר, מצווה התורה, יהיו "שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב… וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת" (שמות כה, יח-כ). מהם אותם כרובים, שזכו לעמוד במקום הקדוש ביותר במשכן?

התורה לא מוסרת כאן מידע מפורט, כשם שהיא מפרטת על מבנה המנורה או על אבני החושן, ועל הכרובים איננו מקבלים כל פרט נלווה מלבד היותם מכונפים. זהותו של היצור האניגמטי הזה, שיושב בלב הקודש, העסיקה כבר את חכמי התלמוד, ועל דמותם הפיזית דרש רבי אבהו (חגיגה יג ע"ב): "מאי כְּרוּב? אמר רבי אבהו: כְּרָבְיָא, שכן בבבל קורין לינוקא 'רָבְיָא'."

רבי אבהו, שחי בקיסריה במאה השלישית לספירה, רואה ב-כ' של המילה "כרוב" כ' הדימוי, ונעזר בארמית הבבלית: כרוב הוא כְּ-רָבְיָא, כמו ילד (ואולי "כְּ-רֻבְיָא", שכן בבבל הגו לעתים את התנועה שלפני בומ"ף – U). אטימולוגיה זו נראית עממית, שכן לא סביר להניח שהתורה השתמשה דווקא בארמית, ועוד בניב הבבלי, וגם אם כן, לא ניתן לקבל את הקביעה שה-כ' בשם "כרוב" היא כ' הדימוי – אחרת לא היתה אפשרית כלל צורת היידוע "הַכְּרֻבִים", שחוזרת פעמים רבות.

אולם בעיה אחרת הטרידה את התלמוד: הנביא יחזקאל ראה בחזונו חיות מכונפות שעליהן הוא אומר "וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה" (יחזקאל י, כ). צורתן הכללית של אותן החיות, הלא הן הכרובים, היא אמנם "דְּמוּת אָדָם" (שם א, ה), אך יש להן "כַף רֶגֶל עֵגֶל" (שם ז) וארבעה פנים – פני שור, אדם, אריה ונשר. חז"ל הבחינו (חגיגה יג ע"ב) שבמקום אחר מתאר יחזקאל את אותו "הַכְּרוּב" (יחזקאל י, יד) והפעם רשימת הפנים כוללת פני כרוב, פני אדם, פני אריה ופני נשר – "כְּרוּב" מחליף את השור! מכאן משמע שהכרוב אינו אלא סוג של שור-אדם מכונף ומופלא.

 

למרות הקושי, חז"ל העדיפו לקיים את פירושו של רבי אבהו, והסבירו שפני השור השתנו לפניו של כרוב, כלומר לפנים אנושיות, משום ש"יחזקאל ביקש עליו רחמים והפכו לכרוב"; ההבדל בין "פְּנֵי אָדָם" ו"פְּנֵי כְּרוּב", לשיטתם, הוא "אַפֵּי רַבְרְבֵי וְאַפֵּי זוּטְרֵי" – פנים של אדם גדול לעומת פניו של קטן. הרעיון שדמותם של הכרובים היא דמות אנושית מילא מקום גם בדרשות של אמוראים אחרים (יומא נד ע"א):

"אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן, ראו חבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה.

אמר ריש-לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה. הוציאום לשוק, ואמרו, ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו?! מיד הזילום, שנאמר (איכה א, ח) 'כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה'."

לדעת ריש לקיש, שפעל בזמנו של רבי אבהו, ורב קטינא, המאוחר להם, הכרובים הם לא סתם דמויות ילדיות או נעריות, אלא זוג זכרי ונקבי של ממש שהיו "מעורים זה בזה", חבוקים בצורה אירוטית שאמורה להמחיש את החיבה שבין ה' לעמו; הצגתו של מחזה אירוטי כזה בשוק על ידי נכרים נחשבה קלון לקדשי ישראל – "כי ראו ערוותה", וכמעט עריות יש כאן.

דברי רב קטינא הם הרחבה של מנהג אחר המוכר מפי ריש לקיש, שסיפר על הצגת שולחן לחם הפנים לעולי הרגלים (בבלי חגיגה, כו ע"ב). אולם בניגוד לשולחן, בזמן הבית השני היה הארון גנוז (שקלים ו, א-ב), ואי אפשר היה להציג אותו לפני עולי הרגל, וגם לא להוציאו לשוק בידי הנכרים, כדברי ריש-לקיש. וגם אם התכוונו אמוראים אלה לבית-ראשון, הרי שלא היו יכולים להחזיק בתיעוד על מראהו של הארון, משום שהארון כבר היה גנוז כאלף שנה לפניהם, ואפילו הכהנים הגדולים, שנכנסו לקודש-הקודשים פעם בשנה, לא ראו אותו מעולם. רק המסורת המקראית נותרה, אפוא, וממנה עולה כי הכרוב הוא מעין שור-אדם מכונף.

כשנחשפו התלים הגדולים של ערי מסופוטמיה נתגלו בשערי הערים החרבות פסליהם האדירים של דמויות אגדיות, שגם להן 'כף רגל עגל', כנפיים, ופני אדם. החיות הללו, המזכירות מאוד את הכרובים של יחזקאל, נקראו באכדית שֵׁדוּ (שד) או לַמָּסוּ, ולעתים אַפְּסַסוּ (זן של שור מגודל), והן שימשו כשומרי העיר, בדומה לכרובים השומרים את דרך עץ החיים [ראה תמונה]. דמיון זה, בצורתם הפָּרִית ובחילוף שמם עם "שור", מקרב אותנו אל החיה של יחזקאל, שהיתה, כאמור, מעין שור מכונף (שכנראה עמד זקוף, ולא על ארבע כמו האַפְּסַסוּ המסופוטמי). אך עתה עולה השאלה, מדוע פסלים מוזהבים של שור פלאי זה ניצבו על הארון בבית קודשי-הקודשים? ומה בעצם ההבדל בין הכרובים הללו לעגלי הזהב שהציב ירבעם בבית-אל ובדן?

יש מחוקרי המקרא הסבורים כי אכן, המתקפה שבתורה נגד עגל הזהב שעשה אהרן שייכת רק למקורות התורה המשקפים את המאבק בעבודת העגלים שהנהיג ירבעם בממלכת ישראל – התעודות E ו-D; ושתיהן אכן מתארות את הארון ללא זהב או קישוטים, ובוודאי שללא פסלי כרובים – הללו מיוחדים למקור הכהני. אולם בכך אין הסבר מדוע המקור הכהני החליט להציב פסל פגאני-למראה בלב הקודש.

התשובה מצויה, שוב, בכרובים של יחזקאל. תפקידם של אלו היה לשאת את כבוד אלהי-ישראל, כפי שחז"ל כינו זאת – "מעשה מרכבה"; וגם בתהלים (יח, יא) מתואר האל – "וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף". רכיבתו של האל על הכרובים מזכירה את הדימוי הוויזואלי המקובל בדתות הלבאנט, שבהן בעל או הדד, אלי הגשם והסערה, רוכבים על חיות מכונפות, לעתים בדמות עגל. גם בדת החתית רוכב אל הסער תַּרְחוּנְת על שור פלאי, וצמד שוורים מופלאים נושא את מרכבתו.

אלא שבניגוד לאלים הללו, שפסליהם הופיעו רכובים על שוורים ועגלים באופן קבוע, הכרובים שעל הארון ניצבו ללא כל פסל מעליהם, ללא מרכבה קונקרטית הנושאת את בן-דמותו המוזהב של האל. השימוש בכרובי זהב "מיותמים" כאלה מלמדת על הפולמוס של המקרא עם הגישות הפגאניות: בלב ההיכל הוצבו הכרובים כמעין כָּן חסר, המדגיש את היעדר הפסל מעליו, ומצביע על האל הבלתי-נראה הרוכב על הכרובים, על מופשטותו ונשגבותו מעל לכל הקיים.

מעתה מבוארים גם דברי חז"ל, שראו בכרובים דמות אנושית, מעשה זכר ונקבה "שהיו מעורים זה בזה". אמנם הארון והכרובים היו גנוזים בזמן הבית השני, אך חכמים, שהכירו את תרבות הפסלים הרומית-הלניסטית, ביקשו להתפלמס עם האלילות הארוטית היוונית-רומית ולייצר חלופה ליחסי האדם והאלים שבה. חז"ל ביקשו להכניס אל קודש-הקודשים המטאפורי שלהם דימוי המצוי על סף הבלתי-נתפס – דימוי וויזואלי של הקשר בין האנושי לבין האלוהי. וכשם שהמקרא מדגיש דווקא בעזרת שוורים מכונפים מזהב את נשגבותו של אלהי-ישראל ומופשטותו, כך גם חז"ל מייצרים שפה חדשה של קדוּשה דווקא בעזרת הפניית הארוטיקה של זכר ונקבה למטאפורה של חיבת ה' כלפי ישראל, ודווקא את נושאי-המרכבה הם מדמים כמעין נער, אדם תמים ונקי, כפי שהם רוצים לחנך ליחס בין אדם לאלוהיו.

***

פורסם כאן, דיונים כאן.