'אַיִל אַחַר' – פרשנות פרשת העקידה בפיוט אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן

'אַיִל אַחַר' – פרשנות פרשת העקידה בפיוט אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן
—–
א.
עשרת ימי תשובה וימי הסליחות זכו מעולם לריבוי תפילות והזכרת זכות אבות. אחד המוטיבים המרכזיים אשר חוזר וחורז תפילות רבות מימי קדם הוא הזכרת עקידת יצחק. הדרשנים הקדומים מצאו להזכרת זכות זו רמז בכתוב 'והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו':

"מהו אחר? א"ר יודה בי ר' סימון: אחר כל הדורות עתידין בניך ליאחז בעונות ולהסתבך בצרות וסופן להגאל בקרניו של איל הזה שנאמר (זכריה ט) וה' אלהים בשופר יתקע וגו' "

(ירוש' תענית ב,ד)

על רקע דברים אלו נתיסד נוסח חתימת ברכת זכרונות 'ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור', ופיוטים רבים שבמרכזם עומדת פרשת העקידה נכנסו אל נוסח התפילה – בסליחות, בתקיעות, ביוצרות ובתוך תפילת העמידה. בדברים הבאים אני מבקש להתייחס לשאלת הירושלמי שהבאנו "מהו 'אחר'?" ולתשובה מפתיעה שמגיעה מפיוט סליחות מפורסם.

ב.
מהו, אם כן, "אחר"? לפני שנענה, נצלול תחילה אל הכתובים שבתורה. התורה מביאה אותנו אל שיאה של הדרמה בפרשת העקידה (בראשית כב) "ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים… ויאמר אל תשלח ידך אל הנער…" ומיד:

"וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו…"

בכל נוסחי המקרא הנוספים, מלבד המסורה (תר' השבעים, נוסח השומרונים ונוסחי מגילות קומראן) כתוב 'והנה איל *אחד*'. אולם לא ניתן לראות בשינוי נוסח זה פתרון התעלומה משתי סיבות. ראשית, אנו מחזיקים בנוסח המסורה כנוסח המקורי (ואף חוקרי נוסח המקרא מסכימים, בגדול, על קביעה זו).
שנית, שינוי נוסח מ'אחד' הפשוט להבנה אך המיותר מבחינה עניינית ל'אחר' הקשה והבלתי מובן הוא בבחינת Lectio Difficilior. כלל זה, שמשמעו המילולי 'נוסחה מוקשה' קובע כי נוסח קשה שאין סיבה הגיונית להיווצרותו הוא הנוסח הנכון והמקורי, ואדרבה, את הנוסח הקל והפשוט יש לראות כתיקון שלו. מובן שאין לדבר סוף ואפשר להגיע באמצעותו לאבסורדים רבים בהחזקת שיבושים כמקוריים. ברם, במקרה זה התמונה הכוללת תומכת בגרסת המסורה – פשטותו וייתורו של 'אחד', והופעתו בכל עדי הנוסח מלבד המסורה, שניהם מעידים כתרי סהדי על כך שלא זו בלבד שהוא לא פותר את חידתנו, אלא אינו כי אם תיקון סופרים שמטרתו קריאת הפרשה לפום ריהטא ובלא מלים קשות.

ג.
ומהי אותה מילה מסתורית "אחר"?

ראינו את תשובתו המפליאה של ר' יהודה ברבי סימון, המפרשת מילה זו כרמז לאחרית הימים: 'אחר כל הדורות'. בסמוך הביא רבי חונה את פירושו של רבי חיננה בר יצחק "כל אותו היום היה אברהם רואה את האיל נאחז באילן זה וניתור ויוצא נאחז בחורש זה וניתור ויוצא נאחז בסבך זה וניתור ויצא…" לפי פירוש זו 'אחר' הוא תיאור לסבך, כלומר, האיל נאחז באילן זה בקרניו ויצא ממנו ונאחז בסבך אחר בקרניו (הוא מונה שלושה סוגי סבך שונים כדי להדגיש את 'אחר' במשמעותו של אחר=שונה).

פירוש נוסף הנפוץ במדרשים הוא שהמילה 'אחר' מתארת את מיקומו של האיל – מאחורי אברהם. כך בתנחומא וירא "אמר לו, חזור לאחוריך. מיד 'וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר…" פרשנות זו מחודדת בפשטותה, וכנראה נתקבלה על דעתם של בני דורא אירופוס, שציירו את גבו של אברהם מופנה אל המתבונן ומאחוריו עומד האיל (בתמונה). אולי כך יש להבין גם את סידור הדמויות בסצינה שבפסיפס בית הכנסת בבית אלפא (שהוא בערך בן זמנם של מדרשים דוגמת תנחומא – תחילת המאה ה-6, בתמונה): האיל ניצב מאחורי אברהם, שעומד כלפי יצחק; היד הקוראת 'אל תשלח' מופיעה מאחורי אברהם, כאילו מגלה לו את מיקומו של האיל כשיסוב על אחוריו. ואולי זוית הראש והעיניים היא בעצם 'חזור לאחוריך' שבתנחומא – לשמע קריאת המלאך, אברהם הסב את ראשו בלבד!

התמונה של ‏אלון ברנד‏.

רש"י, מכל מקום, פירשה כתיאור זמן, בעקבות התרגום: "'אחר' – אחרי שאמר לו המלאך אל תשלח ידך ראהו כשהוא נאחז והוא שמתרגמינן וזקף אברהם עינוהי בתר אלין". ר"א אבן-עזרא חלק על רש"י, אך פירש אף הוא 'אחר' כתיאור זמן: "אחר שנאחז בסבך בקרניו, ואם הוא חי"ת נאחז קמוץ, אז תחסר מלת היה, וכן טעמו אחר היותו נאחז… ויש מפרש כי 'אחר' דבק עם 'וישא אברהם את עיניו'. ואילו היה כן, היה אחרי אחר כן או אחרי זאת, כמשפט הלשון בכל התורה."

ד.
ברם, פירוש חדש ומחודש של מילה זו נתחדש בפיוטו של רבינו אפרים ב"ר יצחק מרגנשבורג "אם אפס רובע הקן" (ונתחדש עבורי ע"י ‏הראל מאיר‏ – תודה רבה!). פיוט העקידה הנודע נאמר בכל אחד מימי אלול ועשי"ת על ידי הספרדים (דווקא האשכנזים, "מחזיקי הקרדיט" על היצירה, אומרים אותו רק ביום רביעי של עשי"ת, או בצום גדליה – למנהגי ליטא/חסידי חב"ד). מסיבה זו נמנע מהבאתו של כל הפיוט, ונסתפק כעת בשורה הרלוונטית:

'קָרָא לְמֵרֶחֶם מִשְׁחָר/ תְּמוּר בִּנְךָ הַנִּבְחָר/ וְהִנֵּה אַיִל אַחַר/ וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר'

האיל, לפי ר' אפרים, הוא זה שעליו מוסבת המילה 'אחר'. האיל הוא תמורתו של יצחק, ויצחק הוא הוא האיל הראשון – ' רָאָה יָחִיד כִּי הוּא הַשֶּׂה… אָבִי אוֹתִי כַכֶּבֶשׂ תַּעֲשֶׂה' (על פי פירוש הכתוב: 'א-להים יראה לו, השה לעולה – בני!', ראה רש"י שם), נמצא כי האיל שנתגלה עכשיו הוא 'איל אחר' – איל נוסף אחֵר מלבד יצחק, שיעלה עולה תמורתו. ואולם, חידושו הגדול באמת של רבינו אפרים נחשף רק בזכות הרגישות לפרשנות מחודשת זו.
גלויה לעיני כל הבלטתו של רבינו אפרים מרגנשבורג מושגים ופסוקים הלקוחים מעולמם של הקודש והמקדש, מהמקרא ומחז"ל. כך בשורת הפתיחה: "רבע הקן" (כריתות ט. – "גר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקנו"), "[ויטש משכן שילה] אהל שכן [באדם]" (תהלים עח). ובהמשך: "ונמצה דמו על קיר [המזבח]" (ויקרא א, עולת העוף), "נזר א-לוהיו על ראשו" (במדבר ו, לגבי נזיר), "ויודע ה' את אשר לו" (במדבר טז, מופת בחירת אהרן על פני קרח), "והאש על המזבח תוקד" (אש התמיד), "לשחטו לשם בעליו" (משחק מילים על משנת זבחים ספ"ד הדנה בשחיטה לשם בעלים, והשווה פסחים סא.) "והיה הוא ותמורתו [יהיה קדש]", "אזכרתו" (משחק מילים על הזכרת זכותו של יצחק, כאשר משמעות המילה היא החלק המוקטר במנחה – הקומץ והלבונה) ועוד.

ה.
במבט שטחי ובתור הבנה מיידית נראה שמטרת השיבוצים האלו היא מהסיבה שנאמרת בפתיחת הפיוט:

"אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן/ אֹהֶל שִׁכֵּן אִם רִקֵּן/ אַל נָא נֹאבְדָה כִּי עַל כֵּן/יֵשׁ לָנוּ אָב זָקֵן"

הפיוט פותח בשני תיאורי מציאות זמנו של הפייטן, מציאות של חורבן, המובאים בלשון תנאי "אם": אם כבר אפס ובטל רבע הקן, כלומר, אין עוד צורך שגר שנתגייר יפריש רבע לקנו, כאמור בכריתות (שם) "אמר רבי שמעון כבר בטלה רבן יוחנן בן זכאי מפני התקלה" (והתקלה היא שבאין מקדש יתערב הכסף בשל חולין וימעלו בו, וראה עוד ירו' שקלים ח,ד); ואם רקן את 'אהל שכן', היינו את משכנו (עיין תהלים עח כנ"ל). בהנתן מציאות זו של חורבן והיעדר הקדשים – אף על פי כן לא נאבד "כי על כן/ יש לנו אב זקן…" – כי עדיין עומדת לנו זכות העקידה, שנחשבה לנו לקרבן. לפי פתיחה זו, מטרת השימוש בשיבוצים מעולם הקודשים היא לדמות את עקידת יצחק לקרבן של ממש כדי לשמש קרבן כפרה בזמננו אנו, בהיעדר מקדש וקדשיו לכפר – 'חליפי אזכרתו/ תכון כהקטרתו/ ותעלה לך תמרתו'.
זהו המבט הראשוני.

ו.
בזכות ההבנה המחודשת של 'איל אחר', יש להתבונן מחדש בפיוט. מהי טענתו של רבינו אפרים, ומדוע לפיו הזכרת העקידה תועיל? הוא לא מתאר את העקידה כקרבן כפרה בלבד, כאמור לעיל, אלא בונה מערך שלם של דימוי יצחק לקרבן תוך שהוא רומז שי'י לא התכוון להקרבתו כלל (ראה תענית ד. 'ולא עלתה על לבי – זה יצחק').

שני רמזים מובהקים לכך בסוגרי הבתים: א. "וירא א-להים את כל אשר עשה" – חתימת היום השישי לבריאה, שעל פי האגדה המפורסמת (אבות פ"ה), בסופו, בין השמשות, נברא האיל שבא תחת יצחק. בעת העקידה למעשה כביכול "נזכר" א-להים ב'כל אשר עשה' ובבריאתו מראש את אילו של אברהם, והראהו אותו. ב. "ויודע ה' את אשר לו" – בפרשת קרח ה' עושה מעין מבחן, שברור שמטרתו היא הקדשת אהרן ובחירתו על פני הלויים, ואין ספק שה' יענה לאהרן באש. שיבוץ זה כתשובת אברהם לשאלת יצחק 'ואיה השה לעולה' מסגיר כבר נקודה זו.
מהשוואה זו למבחן קורח עולה בחריפות ההסבר לסתירה בין דימויי הקרבן של יצחק לבין העובדה שמעולם לא הייתה כוונה להפכו לקרבן כזה מאת ה': המטרהבעקדה לא היתה הקרבתו של יצחק, כי אם הקדשתו של יצחק! כדרך שנבחר אהרן ונתקדש מכל העם, וכדי להראות קדושתו היו עדת קורח צריכים מבחן שבו הם יוקרבו תחתיו, כך העקידה מבררת את קדושתו של יצחק ומקדישה אותו לקרבן חי (השווה בר"ר: 'גור בארץ הזאת, אמר רבי הושעיה: את עולה תמימה, מה אם עולה יצתה חוץ לקלעים נפסלת אף אתה אם יצאת לחוצה לארץ נפסלת.')
זוהי גם משמעות הסוגר "והיה הוא ותמורתו [יהיה קדש]" – האיל קיבל את קדושתו של יצחק מדין תמורה, והאחרון נותר קדש לכל דבר. הבנה זו יוצקת משמעות מחודשת להזכרת העקידה בימי הרחמים: אין מזכירים את העקידה בתור 'זכות אבות' ערטילאית, גם לא במטרה להצהיר ולבקש ש'כשם שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו ותראה לפניך עקידה…' (ברכת זכרונות). הזכרת העקידה אף אינה עוד השוואה היסטורית בין ההקרבה של האבות להקרבה ומסירות הנפש של הבנים המתפללים להגעת ההצלה הנסית כדרך שבאה לאבות.

ז.
לפי פיוט זה הזכרת העקידה היא הזכרת הקדשת יצחק; והואיל וקדושה שנתקדש יצחק חלה אף על זרעו, לכן אף בהיעדר עולם קדשים ממשי במקדש, וגם כש'אפס רובע הקן' (משום שאנו חוששים שיצירת קדשים תביא לחילולם=לידי תקלה) עדיין קיימים ישראל הקדושים, שיש לקב"ה להצילם מ'מעילה' משום קדושה שחלה עליהם – "בְּצָרָה עֲקֵדָה תִּשְׁקֹד/ וְצֹאנְךָ בְּרַחֲמִים תִּפְקֹד/ פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד". זוהי תפילה שה' ימשיך לראות בנו 'צאנו' – צאן וולדות המוקדשים ויגן עליהם ממעילה, משום שעדיין "פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד" – פנינו נשואות אל העקידה ואל הנעקד, יצחק אבינו, שהוקדש וקידשנו בקדושה זו.

ישנה מטרה נוספת לשיבוץ הסוגר האחרון: פסוק זה לקוח ממעשה יעקב שהעמיד 'פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד' כדי להרבות לו את הצאן העקודים ולהפריד את העקודים מצאן לבן. הפייטן מבקש שה' ימשיך את מה שעשה בעקידה – שהיה, לפיו, מעין מבחן המחתות של עדת קורח – וישוב ויבחר בישראל על פני העמים האחרים בכך שירבה את העקודים, את אותם שנתקדשו בעקידה – "וישת לו עדרים לבדו", כדרך שעשה יעקב לעדריו והפרידם מצאן לבן.

ח.
רעיון ההקדשה של האיל מדין תמורה, על בסיס קדושתו של יצחק, מגיע מבראשית רבה (נו ,ט):

"'לעלה תחת בנו' … כהדא דתנן הרי זו תחת זו הרי זו תמורת זו הרי זו חלופי זו הרי זו תמורה… כהדא דתנן כאמרא כדירים. רבי יוחנן אמר כאמרא תמידא. ריש לקיש אמר כאילו של יצחק. תמן אמרין כולד החטאת…"

המדרש מסביר את הקדשת האיל מדין תמורה, אך מביא, אגב כך, הסבר למשנה שמדברת על דין התפסה בהקדש לעניין נדרים. המשנה מביאה לשונות של התפסה בקדשים, ואחת מדוגמאותיה 'כאימרא'. בשאלה מהו 'אימרא' (בארמית: איל, כבש) נחלקו האמוראים. רבי יוחנן סבור שאלו כבשי התמיד, אך ריש לקיש סבור שזהו איל העקידה. מעניינת יותר משניהם היא דעת רבנין דתמן, חכמי בבל, שסבורים שזו התפסה בולד החטאת, שכן 'אימרא' לעתים מכוון לכבש שאך נולד, והכוונה שיהא זה הנידר כאילו אך נולד לחטאת, כוולד המוקדשין. אמנם מימרא זו באה במדרש על פרשת העקידה בדרך אגב, ומשום הסברו של ריש לקיש, אך נראה שרבינו אפרים מרגנשבורג אימץ אותה כמוטיב בפיוטו – הרי אנו כוולד החטאת, כוולד המוקדשין, ולדות של יצחק שבשלו לשון 'כאימרא' נוצרה, שקדושתו אנו מתפיסים עלינו מדין וולדותיו.

ט.
רבינו אפרים ב"ר יצחק מרגנשבורג זיהה את מוקד פרשת העקידה בהקדשה של יצחק והקדשת ישראל בניו לדורות. העקידה, לפי פירושו, לא הייתה בעיקרה נסיון למסירותו של אברהם, אלא מצג מתוכנן שמטרתו הקדשת יצחק ו'הצלתו' (כאשר האיל תוכנן מראש למטרה זו). הוא שיקע מסר ייחודי זה בפיוטו, וחתם בתפילה 'צֹאנְךָ בְּרַחֲמִים תִּפְקֹד/ פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד' – פקוד את צאן הקדשים שהקדשת בעקידה, הצאן אשר פניהם אל אביהם העקוד, ולפיכך נולדים עקודים כמותו, וכדרך שעשה יעקב 'וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן' – כן יקויים בנו – ייחדנו ה' לו לבדו במהרה.

 

[מקור ותגובות]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s