לאבד בית – על פינוי יושבי עמונה

[מקור ותגובות – אשמח לתגובתכם]

א.
אינני יודע מה זה לאבד בית.
כשהייתי קטן איבדתי פעם את הדרך הביתה. העולם סגר עלי, אט אט חלחלה בי האימה כי לעולם לא אמצא את הבית, ולא את אמא ואבא ולא את האחים, ואשאר לבד לבד בעולם. אולי סבתא וסבא ימצאו אותי. ומתוך האימה המרוקנת פתאום הנה אבא. חיפשנו אותך. בוא הביתה.

ב.
אינני יודע מה זה לאבד בית.
כשהייתי בצבא שמרתי פעם בעמדה המיותרת ביותר בבסיס. כשאני יושב, בחום העזתי המהביל, עם ווסט פתוח ועם פלאפון, הגיע הסמ"פ החדש לסיבוב של פוזות. באבחת קצין הלכה השבת, ושבע עשרה-ארבע הפכו לעשרים ושמונה ארוך ארוך ומדכא. אחרי 28 ימים חזרתי הביתה ליומיים. אני יודע מה זה לאבד זמן בית. אבל אינני יודע מה זה לאבד בית.

ג.
אינני יודע מה זה לאבד בית.
גם סבא יוסף, סבא של גיסי יוני דמסט לא ידע. הוא נהרג על משמרתו בכפר עציון שעות אחדות לפני שהקיבוץ כולו, ביתו שלו ובתי כל חבריו, הכל עלה בלהבות, והשבת ירדה על כפר עציון החרבה, ובתל אביב הכריזו על הקמת המדינה. בניהם חזרו והקימו את בתיהם על אותה הגבעה, ליד אותם הבתים, של דור ההורים שלא זכה לחיות עוד כמה שעות, לראות את המדינה שעבורה נלחמו קמה. שלא זכה אפילו לדעת מה זה לאבד בית.

ד.
אינני יודע מה זה לאבד בית.
אני לא רוצה לעולם לדעת. אבל אנשי עמונה שלבי עמהם היום, כנראה ידעו. השממה תכבוש עוד גבעה בהרים סחופי הרוחות שלנו. ואני רוצה בכל לבי להאמין שאבא יבוא ויאמר, בוא הביתה. שהעשרים ושמונה ייגמר. שתקום המדינה ונחזור לכפר עציון. שמשהו יקרה גם כאן. הלוואי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s