ואת כל החיה אשר אתכם.
פתח רבי בא, סקרוטין פוצי תחתאות שבראן הקב"ה מפני מה נגנזו מן העולם.
שבשעה ששלח המקום כל בהמה חיה ועוף אצל נוח היה מזווגן זוגין זוגין ומעלם אל התיבה. בא לשם סקרוט אחד וסקרוטה אחת ועשאם זוג והעלם. כיוון שעלו לתיבה היו משיחין בלשון סקרוטי זה עם זו ונתקשר לבו בלבה ושמא גם לבה בלבו.
עד שפעם אחת נעצרו גשמים שנא' ויכלא הגשם מן השמים, ושבו פני אדמה כבראשונה ובקשו כל בהמה חיה ועוף שהיו שם לירד.
אמר לה סקרוט לסקרוטית, רוצה לצאת אתי? כאילו מהתיבה זתומרת, אבל גם לשבת מתישהו לקפה יהיה נחמד כזה אם את זורמת.
אמר לו, תשמע, אני לא לגמרי סגורה על עצמי כרגע, זה לא אתה בכלל, אני גם לא יודעת אפילו מה קורה ביני לבין נוח, זה נורא מורכב, ובכלל אני מרגישה לפעמים שאין משמעות לזה שאני אוכלת אבר מן החי, ומי אמר בכלל מה אני הולכת לעשות בהמשך החיים.
היה סקרוט מיצר, לפי שהיה אוהבה, מכל מקום אמר לה, אם אין את יכולה בכך אני אי אפשי בכך. נפנה והלך לו.
כיוון שנסתכסכו דעותיהן זה אצל זו החלו לבותיהם מסתכסכים. סופם שנפרדו, והיה הולך כל אחד אל מקום שלבו מורהו והיו מיצרין והולכין, מיצרין ובוכים. סוף דבר נכחדו מן העולם ונגנז זכרם לצדיקים לעתיד לבוא.
הדא הוא דכתיב ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם ואת כל נפש החיה אשר אתכם. שאין ת"ל אשר אתכם, ומה ת"ל אשר אתכם, שעמכם באותה שעה, להוציא את הסקרוטים פוצי תחתאות שכבר נגנזו מן העולם לעתיד לבוא.
דילוג לתוכן
מִן הַמִּדְבָּר - הבלוג של אלון ברנד 