על המהדורה הראשונה של "כוכבים בחוץ"

לפרסום המקורי ולתגובות – אשמח לתגובתכם!

א. מסגולותיה של המהדורה הראשונה

המהדורה הראשונה של "כוכבים בחוץ" שונה ממהדורות אחרות של ספרי השירה של אלתרמן. אנו רגילים לפגוש את ספריו בגודל עמוד B5 (25X17.6 ס"מ) ובגופן ממשפחת פרנקריהל הנקי מסלסול ופרכוס. אבל מהדורה זו (שאמנם הוגדלה לפורמט המקובל במהדורת הצילום משנת 1995 שעדיין מודפסת שוב ושוב עד היום – תמונה מס' 1) נוצרה בגופן אחר ובגודל עמוד קטן יותר (20X12.5 ס"מ בערך) מה שנותן בידו של הקורא ספרון צנוע וקטן יותר, שהמגע עם הטקסט בו מצריך קרבה יחסית ואינטימיות.
גם הגופן המיושן מעט מעלה אסוציאציות לדפוסים אירופיים או לספרים "מפעם", לספרי קודש או לספרי השירה של ראשוני המשוררים העבריים המודרניים – טשרניחובסקי, ביאליק ואחרים. בהיותו עשיר יותר בפרטים הוא ממקד את המבט בפרטי האותיות והניקוד, ומסייע לחוויית המגע במלים שאנו חווים בספרי שירה קטנים וישנים, כאלו שצריך לקרב מעט אל הפנים כדי לקרוא, לעיין היטב בכל שורה ואולי אף בכל אות.
גם מהדורת הצילום, על אף הגדלת הטקסט, עדיין מאפשרת לגשת אל שירי כוכבים בחוץ כשכפולות העמודים נותרו כבתכנונן הראשוני של המשורר, כאשר פחות בתי שיר מעטרים כל עמוד (לא יותר מחמישה בכל פעם) וכשמשהו מן האינטימיות של הקורא עם השיר, עם הבתים והשורות והפרטים הרבים והשופעים כל כך של "כוכבים בחוץ", משהו בכל זאת מתאפשר.

ב. ההוצאה

ובכן, מהדורה זו, הראשונה של כוכבים בחוץ, שהייתה גם למעשה ספר השירה הראשון של נתן אלתרמן שעלה על מזבח הדפוס, הופיעה בתל אביב של שנת 1938 בהוצאת "יחדיו". הוצאה זו היתה שופרם של חבורת המשוררים המפורסמת של בית הקפה התל אביבי "כסית" – בתוכם אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, אברהם חלפי, אלכסנדר פן – וכמובן אלתרמן. מפורסם פחות מבין חברי הקבוצה הוא ישראל זמורה (תמונה מס' 2), שעסק בהוצאה לאור של שירי חברי הקבוצה ושל אחרים, וככל הנראה הוא הדמות המרכזית שעמדה מאחורי הוצאה זו.
כיוון שזיהינו את ישראל זמורה כמושך החוטים של הוצאת "יחדיו", ניתן לראות בה גלגול מוקדם של הוצאת "מחברות לספרות" – כשם כתב העת שייסד זמורה שנה קודם לכן, בשנת 1939. ההוצאה שהוריש ישראל זמורה לבניו – הוצאת זמורה – התאחדה מסיבות כלכליות עם הוצאת ביתן ולאחר מכן עם הוצאת כנרת, ואנו מכירים אותן כיום כהוצאה אחת – כנרת-זמורה-ביתן.

ג. גופן ההדפסה

כל מי שמכיר את המהדורה הראשונה של כוכבים בחוץ, זו שהופיעה במהדורת צילום, כאמור, מזהה מיד שהיא לא מודפסת בגופן ה"רגיל" של ספרי אלתרמן – גופן ממשפחת פרנקריהל – אלא בגופן אחר. הגופן הזה עוצב ויוצר על ידי בית דפוס גדול וחשוב בלייפציג שבגרמניה בבעלותו של וילהלם דרוגולין (Drugulin) וצאצאיו. השם הזה מוכר לכם? גופן חדש על בסיסו בשם "גוטמן דרוגולין" מגיע יחד עם תוכנות אופיס, ומכאן ההיכרות הרחבה איתו היום (הראשון שזיהה: Aviad Markovitz. סחתיין). מבט זהיר יגלה שמדובר בגופן מעט שונה מזה שבתוכנת אופיס– שכן דפוסו של אלתרמן השתמש באות דרוגולין מקורית, זהה לזו של דפוס דרוגולין הגרמני בצורתה ובגדליה השונים, וגם היא יוצרה ממש באותו בית יציקה לאותיות בלייפציג.
דפוס דרוגולין היה הדפוס המרכזי בעולם להוצאת ספרות ספרות מחקר ומקור בשפות שמיות, וספרים רבים באו אל אויר העולם בין מכבשיו (מכבש ששימש את בית הדפוס הזה סביב שנת 1900 – תמונה מס' 3). מסיבה זו, הגופן שלו עשוי להיות מוכר עדיין לחלק מאיתנו מחלק מהספרים שלו שעוד נמצאים בשימוש: בגופן זה ובדפוס זה נדפסו בין השאר מילון גזניוס ללשון המקרא והתרגום הראשון של הברית החדשה לעברית מאת פרנץ דליטש (תמונה מס' 4).

ד. הדפוס

רגע רגע, לא אמרנו שהספר הודפס בתל אביב? מה עושות כאן אותיות מגרמניה? ובכן, כאן נכנס אל סיפורנו יהודי גרמני בשם משה שפיצר, שהחל משנת 1934 ניהל את הוצאת שוקן סניף גרמניה. שפיצר שם את עינו על הגופן של בית הדפוס דרוגולין, והחליט שהוא המתאים ביותר להדפיס בו כתבים בעברית: המהדורה הראשונה של כתבי עגנון בהוצאת שוקן נדפסה בו בהשגחתו של שפיצר.
שפיצר ייבא ארצה את אות דרוגולין עבור דפוס "הארץ" של שוקן, שהמשיך להשתמש באות דרוגולין תוצרת לייפציג גם לאחר ששפיצר עזב את גרמניה ואת תפקידו בשנת 1938 (בגלל אחד בשם אדולף היטלר). שפיצר עלה ארצה והקים את הוצאת "תרשיש" – שהדפיסה באותה אות דרוגולין, ומאוחר יותר סייע בפיתוח מספר גופנים עבריים מפורסמים אחרים, ביניהם "דוד" ו"הצבי".
מכל מקום, ככל שהצלחתי לברר, הדפוס היחיד בתל אביב בשנת 1938 שהיו בבעלותו אותיות דרוגולין זהות לחלוטין לאלו שיוצרו בגרמניה (מהשווואה מול ספרים שיצאו את בית הדפוס בלייפציג) היה לא אחר מדפוס "הארץ" של שוקן – כפי שמאשרת לי מהדורת "שירי המפולת והפיוס" של שלונסקי שבבעלותי, באותה הוצאת "יחדיו" מאותה שנת 1938, ובה נכתב באמת: דפוס "הארץ", תל אביב, רחוב מזא"ה 56.
ואכן מכבשיו של דפוס "הארץ" הועברו מירושלים לתל אביב עוד ב-1928, ושכנו ברחוב מזא"ה 56 בבניין באוהאוס קלאסי ששופץ מאז והפך למלון בוטיק; והם הם המכבשים ששימשו את חבורת "יחדיו" ואת הוצאתה בראשות ישראל זמורה (כאמור, אביה של הוצאת "זמורה" מהשלישיה "כנרת זמורה ביתן"), באמצעות אות דרוגולין.

ה. למה הפסיקו להדפיס כך?

האמת היא שלא לגמרי הפסיקו. הוצאת "תרשיש" והדפוס שלה, שהקים משה שפיצר מיודענו בירושלים לאחר שעלה לארץ מאימת הצורר הנאצי, המשיכה להדפיס בגופן הזה (למשל את תרגומו של עמנואל אולסבנגר ל"התופת" של דנטה, שנדפס אצלו בשנת 1944 ונמצא כעת על המדף שלי), וכמוה גם חלק מפרסומיו של שוקן.
אבל לא לעולם חוסן. בואו של שפיצר ארצה ומעט לאחר מכן המלחמה והשואה – שיבשו את ההסתמכות על אות דפוס המיוצרת בגרמניה. זמן לא רב לאחר מכן, בית הדפוס דרוגולין ובית היציקה לאותיות שלו נפגעו בהפגזות הכבדות של בעלות הברית על העיר לייפציג שבמזרח גרמניה (סקסוניה) והשימוש בהם פסק למספר שנים. בינתיים עוד לא התחדש ייצור מקביל של אותיות בארץ, ודפוסים רבים עברו אל אותיות מקומיות או אל אותיות חדשות שפותחו במיוחד.
המהדורה הבאה של כוכבים בחוץ, שיצאה ב-1945, כבר הודפסה באותיות פרנקריהל הקטנות שזכו לקרוא בה קוראי כרכי "הטור השביעי" ו"עיר היונה" במהדורותיהם הישנות (או המצולמות). דפוסים ישראליים אמנם חזרו להדפיס באות דרוגולין מאוחר יותר, כולל דפוס שוקן עצמו, אבל חלון הזמנים הקריטי שאיפשר את ספרי הוצאת "יחדיו" המיוחדים כבר נסגר, והרגלים רבים התקבעו למחצה או לחלוטין.
את סגולותיה המיוחדות של המהדורה הראשונה של כוכבים בחוץ יכולים לקבל רק מעטים כיום, אבל מהדורת הצילום מעבירה חלק מן הטעמים והריחות, ותובעת מן הקורא את הקרבה, את הרוח ואת השקיעה בשירתו המופלאה של אלתרמן.