שנתיים לפטירת הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל

זכרון מהרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ליום השנה לפטירתו

א.
שתי שנים אנו עומדים בלא רבינו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל שנגנז מעמנו מאחר הפסח בראש חודש אייר, ועדיין גדול חסרונו כאותה שעה שהיתה מיטתו עוברת מן הישיבה אל ביתו והלכנו אחריו ללוותו לבית עולמו. הכתוב אומר, כי הולך האדם לבית עולמו, ואמנם לבית עולמו הלך. שנה שקודם פטירת רבינו היינו הולכים אצלו מורי אבא נר"ו ואני שבת קודם המנחה לשמוע תורה מפיו, ואט אט היינו רואים איך היה הרב שוקע בתוך עצמו והולך, הולך מעמנו לבית עולמו קימאה קימאה.

ב.
אותן שבתות קודם המנחה, שעה שבני אדם קוראים לשבת עונג ומניחים ראשיהם על כרים וכסתות, היה הרב אהרן זצ"ל מענג עצמו בתלמוד תורה. מעשה שפעם אחת באת אצלו בתו אמרה לפניו אבא, עד שאתה לומד בצהרי שבתות מחצות ולמעלן כבר שינה חוטפתך, מוטב לך שתהא הולך לישון קימאה ואחר כך לומד בזמן שדעתך נקיה ואינך צריך לשינה. אמר לפניה, משל למה הדבר דומה, לתינוק הזה שנותנים לו כוס של סמנים בחלב חם קודם שיישן, שמתוך שהוא שותה הימנה כך הוא שמח בה ושמח באמו ואביו שנתנוה לו ונרדם מתוך שמחה. כך מי שמחבב את התורה הרי הוא שמח עליה ועל מי שנתנה וכל כך עריבה עליו עד ששינה חוטפתו כאותו תינוק.

ג.
שבת שקורין בסדר וישב קודם שתי שנים היתה אחרונה בשבתות שבאנו לפניו לשמוע תורה מפיו. פתח בלשון אנגלי עד שאמר הרב משה בנו לפניו, אבא, דבר עמנו יהודית ונשמעה. לפיכך פתח מפרשת כי תבוא, אף על פי שקרינו בוישב ורגיל היה לדבר מענייני פרשה שקרו בציבור. אבל מה שנפלאנו עליו מתחילה חזרנו והשתוממנו עליו תדיר, שכך היה מעשה.

ד.
אמר לפנינו ירושלמי שהביא רמב"ן על הפסוק ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, רבי אחא בשם רבי תנחום ברבי חייה, למד ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור.
אמר לפנינו רבינו זצ"ל, הרי זה דבר מדהים. אדם שלמד תורה ולימדה אבל לא החזיק ולא הקים את התורה, הרי שמחקו לו כל מעשיו. והיפוכו, הרי שהחזיק אבל לא למד ולא לימד, הוא הקרוי ברוך. חסד גדול יש כאן ואכזריות גדולה יש כאן.
אדם עומד בסוף חייו ומעבירים לפניו כל מה שעשה, כל תורה שלמד ולימד. אמנם חייב אדם להקים דברי התורה בכל שעה כל זמן שהוא חי, אבל כשבאים חייו אצל קצם מחשבים לו כללותם, אם הקים את דברי התורה אם לאו, אם הביאם לידי קיום אם לאו.

ה.
אותה שעה נזדעזעו כל מי שישב שם, שהיינו כולנו יושבים תוך ד' אמותיו והוא מתחטא לפני קונו כעבד לפני רבו וכבן לפני אביו. אותה שעה לא ידענו עד היכן דברים מגיעים, אבל שבת שאחריה אירע שלא באו לפניו לשמוע דברי תורה מחמת תשות כח, וכן שלאחריה, עד שתש כוחו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל ופסק מללמד. נמצא שאותו שיעור היה שעה אחרונה שלימד תורה, ולא היה מלמדנו אלא כמה גדול קיומה, כמה חובק הוא כל חייו של אדם. ובכך נפרד מתלמודו ואנחנו מלשמוע תורתו.
אשרינו שעמדנו באותה שעה אצל מי שכל חייו למד תורה ולימד תורה והקים את דברי התורה הזאת, הרי זה בכלל ברוך, וזכרו הברוך לא ימוש מעמנו תמיד.