צו – קרבנות ללא מאגיה

ביום השמיני לחודש ניסן, שבו חלה השבת, הסתכמו על פי המסורת היהודית אירועי ייסוד המשכן וקרבנות המילואים שעליהם אנו מתחילים לקרוא בפרשתנו. קרבנות אלו מורכבים מצמדים של פר לחטאת ואיל לעולה, לצד "אֵיל הַמִּלֻּאִים" – קרבן ייחודי שנאכל לכהנים. קרבנות הקדשה אלו אינם רק "מִלֻּאִים", הממלאים את ידי הכהנים לתפקיד החדש שלהם; תפקידם של קרבנות אלו הוא גם לקדש את המשכן ולהכין אותו לקראת השכנת כבוד ה' בקרבו, כפי שמתרחש ביום השמיני למילואים – "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים" (ט, כג-כד).

צמדי קרבנות של פר ואיל אמורים להכשיר את המזבח גם במקדש של יחזקאל: הכשרת המזבח "בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם" (יחזקאל מג, יח) מתוארת כטקס שכולל את חיטוי המזבח, ולאחריו "פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים" שמוקרבים "עֹלָה לַה'" (שם, כג-כד). תפקידו של צמד קרבנות העולה – פר ואיל – נודע גם בתרבויות אליליות קדומות כקרבן בעל סגולה מאגית. בנסיונו של בלעם לקלל את ישראל, למשל, הוא מצווה על בלק "בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים" (במדבר כג, א) ובלק חוזר על הטקס במקומות שונים "וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ" (שם, יד).

 

טקס מאגי אחר מוכר לנו מאזור קצת יותר רחוק – יוון העתיקה. אודיסאוס, גיבור ה"אודיסיאה" של הומרוס, מבקש לרדת לשאול כדי לשוחח עם טרסיאס הנביא, ולשם כך מנסך נסכים ושוחט קרבנות אל בור שהוא כורה בקרקע בחרבו. הטקס אינו מושלם עד שאודיסאוס נודר להקריב עולה (אודיסיאה, שיר 11, 29-33; תר' שאול טשרניחובסקי):

וָאֶתְחַנַּן לָרְפָאִים חִדְלֵי-הָאוֹנִים, וָאֶדֹּר

לָמוֹ פָּרָה אַיְלוֹנִית וְנָאָה בְּשׁוּבֵנוּ לְאִתָּקָה,

לְהַבְעִיר אוֹתָהּ בָּאֵשׁ בַּהֵיכָל עִם-הַרְבֵּה אוֹצָרוֹת.

אוּלָם לְנֶפֶשׁ טֵירֶסְיַס, אַךְ לָהּ לְבַדָּהּ, לִזְבֹּחַ

אַיִל שֶׁהוּא כֻּלּוֹ שָׁחוֹר, הַיָּפֶה בְּעַשְׁתְּרוֹת-צֹאנֵנוּ.

התפקיד של צמד קרבנות העולה – פר ואיל, אמור לרַצּוֹת את מושא הפעולה המאגית – את המתים שאליהם אודיסאוס מבקש לפנות ולהניח את רוחם באמצעות הדם והבשר, או, במקרה של בלעם ובלק, את האל המתנגד אל הקללה, כדי לאפשר את פעולתה המאגית. אצל אודיסאוס בולט במיוחד יופיים של הבקר והאיל, שנחשבים לבהמות משובחות ונאות ואמורים להוות מתנה מכובדת בתור קרבן עולה. טקסי קידוש המזבח והכהנים שבפרשתנו נוקטים חלק מהאלמנטים הללו – צמד של פר לחטאת ואיל לעולה מוקרבים בכל שבעת ימי המילואים על ידי הכהנים, ואליהם נוספים מאת העם ביום השמיני גם צמד של עגל וכבש לעולה ופר ואיל לשלמים.

אלמנט נוסף החוזר במקרים השונים הוא המספר שבע: שבעה ימים אורך טקס המילואים, משמע שגם בו מוקרבים שבעה פרים ושבעה אילים, כמו קרבנו של בלק מלך מואב. טקס ההקדשה אורך שבעה ימים גם במקדש שלמה (מל"א ח, סה-סו) וגם במקדש של יחזקאל (מג, כה), וניתן להזכיר גם את שביעיות האגנות שמציב אוּתְנַפִּשְׁתִם, גיבור מיתוס המבול המסופוטמי, עבור הקרבן שהוא מקריב לאחר המבול: "שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה אַגָּנוֹת הִצַּבְתִּי" (עלילות-גילגמש, לוח 11, שורה 157). המספר שבע, שחשיבותו בתורה ידועה, משמש בתרבויות המזרח הקדום להעצמת האלמנט המאגי של הקרבן, ולהגברת יכולתו לרצות את האלים ולהניח את רוחם.

 

במקרא, נחת רוחו של האל מושגת לרוב בעזרת קרבנות עולה ושלמים, שבהם חוזר הביטוי "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'". תפקידם של קרבנות אלו בטקסי חנוכת מזבח ידוע לנו גם ממקומות אחרים במקרא. למשל, המזבח שבונה משה תחת הר חורב לקראת כריתת הברית על דברי ה' נחנך עם "עֹלֹת" ו"זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים" (שמות כד, ה), וגם שלמה חונך את מקדשו בקרבנות אלו – "כִּי עָשָׂה שָׁם אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים" (מל"א ח, סד). תפקידם של הקרבנות מפורש, לפחות אצל שלמה, כמכשיר את תחום ההקרבה לתפקידו המקודש – "בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית ה'" (שם). למעשה, לצד איל העולה, איל המילואים עצמו הוא מעין קרבן שלמים, שכן חלבו מוקטר ורוב-גופו נאכל; נמצא כי גם בימי המילואים הקריבו עולות ושלמים.

עד כה הצבענו על מספר אלמנטים מאגיים החוזרים בהקדשת המזבח והמשכן לתפקידם – צמדי פר ואיל, המספר שבע וריצוי האל. אולם על אף השימוש באלמנטים השכיחים במאגיה הקדומה, טקסי קרבנות המילואים מעלימים כל זכר לפעילות מאגית כזאת, האמורה להניח את רוחו של האל ולהעצים את ההשפעה הסגולית של המזבח והמשכן. אמנם קרבן העולה ואיל המילואים עולים "לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַה'" (ח, כא/כח), אך דווקא הקטורת, המשמשת בדרך כלל לרצות את האל בריח הניחוח, נעדרת לחלוטין מקרבנות המילואים. יתר על כן, הקטורת שדווקא כן הוקטרה ביום השמיני למילואים, זו שלא נצטוו עליה, לא רק שלא פעלה את פעולתה, אלא אף הביאה למותם של נדב ואביהוא בני אהרן (ויקרא י, א-ב).

 

תורת הקרבנות מלמדת, אם כן, בדרך הקשה את הדרישה לשמירה קפדנית על ההוראות, מבלי להוסיף אליהן או לגרוע מהן; היא אינה מאפשרת פעילות חורגת שמטרתה ריצוי האל או העצמה מאגית של פעולת המזבח. תחת זאת, על קרבנות העולה והשלמים ועל שבעה ושמונה צמדי הפר והאיל, מתאפיין טקס קרבנות המילואים לא בהעצמה מאגית או בריצוי האל, אלא דווקא בקרבנות חטאת.

הקרבן הראשון המוקרב על המזבח הוא דווקא פר החטאת, ומטרתו היא מוצהרת: "וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ… וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו" (ח, טו) – קרבן החטאת מחטא את המזבח, מנקה ומקדש אותו כדי שכבוד ה' יוכל למלא את המשכן והאש שלו תוכל לרדת על המזבח. גם איל המילואים, שנאכל כמו שלָמים, משמש במובן זה כמו חטאת – דמו ניתן על תנוך האוזן ובהונות הידיים והרגליים הימניים של הכהנים, בדומה לנתינת דם החטאת על קרנות המזבח. המשיחה בדם, כמו שמן המשחה, מבצעת פעולה אינטנסיבית אפילו יותר מפעולת החיטוי ה"רגילה" של דם החטאת – דם המילואים לא רק מחטא ומנקה את אהרן ובניו, אלא מקדש אותם, מחולל את הקדושה המאפשרת להם לבצע את עבודת הקודש.

 

בהקדשתו של המשכן, אפוא, מחליפים החטאת, החיטוי וההקדשה באמצעות דם את האלמנטים המאגיים שהזכרנו – צמדי פר ואיל, המספר שבע וריצוי האל – המאפיינים התחלת פעילות פולחנית בתרבויות אליליות. התורה מתעלמת במתכוון מהמאגיה שנקשרה בקרבנות החניכה, ומדגישה כי אין להבינם כקרבנות המרצים את האל או מעצימים את פעולתם הסגולית של קרבנות עתידיים. התורה אינה כוללת בקרבנות המילואים שום הקטרה של קטורת, המזוהה יותר מכל עם ריצוי האל והנחת רוחו, וגם כשבני אהרן מנסים להקטיר, בשיאם של ימי המילואים, האש האלוהית מכה בהם והורגת אותם.

מותם של בני אהרן מבטא את הדחייה הטוטאלית של האלמנט המאגי מחניכת המזבח ומתחילת הפעילות הפולחנית. תחת זאת מלמדת התורה כי רק צייתנות מדויקת לפרטי הדינים והקפדה על טקסי הטיהור והחיטוי בדקדוק הם שיאפשרו את קדושת המזבח, הכהנים והמשכן, הנדרשת כדי שכבוד ה' יוכל להתגלות. דרך קרבנות המילואים מלמדת התורה כי פעולת המקדש והקרבנות לא נועדה עבור ה', ולא כדי להשפיע על כוחות דמוניים או מאגיים ולהכפיפם לפעילות הפולחנית האנושית, אלא עבור האדם, נפשו, קדושתו. הקרבנות מסייעים לאדם לחטא את עצמו ואת סביבתו מטומאתו ומחטאיו, ולגשר על המרחק המשתרע בינו ובין אלוהיו; הם מאפשרים לאדם לפתוח פתח שנאטם בעכירות הטומאה, ולהיות טהור ונכון להתמלא בכבוד ה'.

 

הטור התפרסם לראשונה כאן; אשמח לתגובות ולדיונים כאן.

[בתמונה: שירו של שאול טשרניחובסקי "ארורים כהני הבל", שנותן פרספקטיבה אחרת של התנגדות למאגיה האלילית, מכיוון הומניסטי וכמעט ניטשיאני.]

התמונה של ‏אלון ברנד‏.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s