פסח – מצה זו שאנו אוכלים – על שום מה?

בתוך ההגדה של פסח בנוסח המקובל שלה, זה שאנו אומרים כיום, ניתן למצוא כמה "הגדות" שונות מימי התַנָּאים והאמוראים, בעלי המשנה והתלמוד. מספר הגדות מקיימות את דברי המשנה (פסחים י, ד) "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – שתיים מההגדות הולכת בעקבות האמוראים הבבליים רב ושמואל (סוף המאה השלישית לספירה), החל בגנות "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" וכלה בשבח "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" – לדברי רב, או בגנות של "עבדים היינו לפרעה במצרים", המסתיימת בשבח "ויוציאנו ה' אלהינו משם" – לדברי שמואל. הגדה שלישית היא זו המופיעה במשנה, הדורשת את פרשת מקרא ביכורים "מ'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" [דברים כו, ה] עד שיגמור כל הפרשה כולה" (פסחים, שם), וגם אותה אנו מספרים כיום באריכות.

אך הגדה אחרת, המופיעה גם כן במשנה, אינה מספרת את המעשה ההיסטורי של יציאת מצרים בצורה נראטיבית, מתחילה ועד סוף, מן הגנות ועד השבח, אלא דרך הפריטים המונחים על שולחן הסדר עצמו. הגדה זו משתקפת משאלות "מה נשתנה" שהבן שואל על המאכלים המיוחדים שמונחים על השולחן ושמושכים את תשומת לבו – המצות, המרור וקרבן הפסח הצלוי. למרות שמנגינת "מה נשתנה" הרווחת כיום עשויה להטעות, חשוב לדייק: השאלות נותרות ללא תשובה. הבן אינו שואל מה נשתנה, מה מיוחד בלילה הזה, ואנו עונים לו 'שבכל הלילות כך וכך, הלילה הזה – אחרת'; להיפך – הוא עצמו מעלה את השוני כתמיהה – 'כיצד ייתכן שבכל הלילות אנו עושים כך וכך והלילה הזה שונה כל כך?'.

 

התשובה שניתנת לבן, בהגדה שלנו כיום, היא סיפור יציאת מצרים – מדוע אנו עושים דברים משונים ומתמיהים הלילה? משום שעתה היא עת יציאת מצרים, וזה סיפורה, עבדים היינו. אולם בסופה של ההגדה שלנו אנו עדים לתשובות אחרות לשאלות הבן, תשובות שמקבילות בדיוק אל תוכן שאלות "מה נשתנה":

רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן, פסח, מצה ומרורים.

פסח, על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים.

מרור, על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים.

מצה, על שם שנגאלו.

לדברי רבן גמליאל, עיקר ההגדה הוא במענה הישיר לשאלות הבן – הבן שאל על המצוֹת ("הלילה הזה כולו מצה?"), על המרור ("הלילה הזה כולו מרור?") ועל קרבן הפסח ("הלילה הזה כולו צלי?"), ועיקר המצווה, אם כן, היא לענות לו על אותם פסח מצה ומרור, מצוות ליל-הסדר. בהגדה שלנו הפכה ההתמקדות במצוות ליל-הסדר למעין מסגרת העוטפת את סיפור גאולתנו ממצרים, מסגרת הקושרת את הסיפור כולו אל המתרחש כעת, בשולחן הסדר. נתמקד, אפוא, בהגדה זו של רבן גמליאל כאילו היא מוקד הסדר, קודם ששולבה בהגדת המשנה או בהגדתנו-אנו.

הסבריו של רבן גמליאל מבארים את הסיבות ההיסטוריות למאכלי-הפסח מתוך הקונטקסט של יציאת מצרים. בדרשות הפסח והמרור, המפורטות יותר, יש דרש אטימולוגי המתחקה אחר מקור שמו של המאכל – "פסח, על שם שפסחמרור, על שם שמררו…". שתיהן גם מתאפיינות בהשראת המקרא – ההסבר למרור רמוז בתיאור השעבוד במצרים "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות א, יד), וההסבר לקרבן הפסח מפורש – "זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם" (שם יב, כז). ההסבר למצה, לעומת זאת, הוא לאקוני מאוד בנוסח ההגדה שבמשנה: "על שם שניגאלו". איך זה הסבר מדוע אוכלים מצה?

 

בכל נוסחי המשנה הארצישראליים, בכתבי יד ובקטעי גניזה, מופיעה ההנמקה הזו "על שם שניגאלו" (בהבדלים קלים) ללא כל תוספת ביאור – כפי שהובאה כאן. רק בנוסחי המשנה הבבליים, במשנה שמובאת בתוך התלמוד הבבלי, אנו מוצאים בכתבי-יד רבים הרחבה של ההסברים בעזרת פסוקים: עבור פסח ומרור מובאים הפסוקים שהבאנו, ועבור המצה נוסף "…על שם שנגאלו, שנאמר 'וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ' (שם, לט)".

הסבר זה הוא אחד מכמה טעמים שנותן המקרא למצוות המצה: יציאתם של ישראל ממצרים, כך מסופר, היתה בלא שיהוי, ועל כן הם נאלצו לאפות את הבצק שלהם קודם שיחמיץ, ומכאן הקשר בין המצות לבין יציאת-מצרים. אולם הטעם הזה כלל לא נרמז בלשון "על שם שנגאלו"!  נוסחי ההגדה הרגישו בקושי זה, והרחיבו את לשון ההסבר –

"שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, שנאמר ויאפו את הבצק…"

נוסחים קצרים יותר מופיעים בהגדות שונות, אבל העניין אחד – ההנמקה "על שם שנגאלו" הורחבה כך שתכיל את הטעם שבפסוק, משום שהמשנה, לפי פשוטה, כלל אינה רומזת אליו.

 

התורה מעניקה למצה גם הסברים אחרים. בחומש דברים (טז, ג) התורה מכנה את המצות "לֶחֶם עֹנִי", ומכאן שאכילתן אמורה להזכיר לנו את העוני והשעבוד שהיו במצרים; גם טעם זה אינו רמוז כלל בהגדת רבן גמליאל. הלשון הצר "על שם שנגאלו" מצביע דווקא על קשר בין המצה לבין הגאולה, ועל כן, נראה שהוא רומז לטעם אחר – חוקרים אחדים הציעו שמא רמוז פה ההסבר המופיע בציווי הכהני על קרבן הפסח ואכילת המצות, שגם הוא קושר במישרין בין המצות לבין יציאת מצרים (שמות יב, יז):

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."

לשון הציווי קושרת את המצות להוצאת בני-ישראל ממצרים  באמצעות דרשה מצלולית – מַצּוֹת~הוֹצֵאתִי. את המדרש המצלולי הזה ניתן לחזק מהקשרו בפסוק – 6 מלים בתוכו מכילות את העיצור צ', ו-5 מתוכן גם מ', מה שמחזק את המצלול המיוחד של "מצה". אפשר גם שלאוזנו של הדובר המקראי נשמעה הנמקה זו משכנעת יותר בעקבות הדגש ב-צ' במילה מַצָּה, שעשוי היה להתפרש כהשלמת י' משל השורש יצ"א, שהידמתה ל-צ' ו"נפלה" כשהיא מותירה אחריו דגש, כפי שקורה בשורשי פ"יצ אחרים (יצ"ב, יצ"ג). חיזוק אפשרי נוסף למדרש-שם זה אפשרי על רקע התערערות האבחנה בין שורש יצ"א לשורש יצ"ה (גזרות ל"א/ל"י), התערערות שמוכרת בלשון חז"ל. העיר מוצא, למשל, מוכרת לנו מחותמות מימי המקרא דווקא בצורה "מוצה" או "מֹצה".

הסבר זה, אם כן, עשוי להיות רמוז בדברי המשנה "מצה – על שם שנגאלו" – בדומה לפסח ולמרור ששמם מוסבר בהשראת המקרא, גם שמה של המצה רומז להוצאה, לגאולה. הבעיה היחידה בהסבר יפה זה היא שהוא לא נזכר ולו-ברמיזה בשום נוסח של המשנה או של ההגדה –הפסוק הזה מעולם לא הובא כטעמה של המצה בהם. כשמובאים פסוקים, הם מתעקשים תמיד על ההסבר לפיו הבצק לא החמיץ בזמן.

ראינו כבר שהפסח והמרור מוסברים מתוך שמם ובהשראת הפסוקים – "פסח, על שם שפסחמרור, על שם שמררו…". אפשר, בעקבות אבחנה זו, למצוא את התשובה לתמיהותינו בשם "מצה", אבל… ביוונית.

 

כבר אדם קלארק, התיאולוג ופרשן המקרא הבריטי בן המאה ה-19, הציע בפירושו לויקרא כי קיים קשר בין μᾶζα (מָזַָה) היוונית – לחם שעורים פשוט, עגול ושטוח, שמתואר כי נאכל לעתים בלתי-אפוי, לבין כמה הקשרים פולחניים של "מַצָּה" העברית. הצעה הקושרת את מָזַָה למַצָּה הופיעה גם בביאור המשנה הגרמני של גיאורג בער, ומשם הגיעה לכמה מילונים – שאמנם הזכירוה אך לא קיבלו אותה.

עמדה זו, מטבע הדברים, נשארה שולית במחקר – אין שום ראיה הגיונית ומסתברת שמקור המילה מַצָּה הוא ביוונית, ובוודאי שמקור המצווה לאכול מצה בפסח אינו בנוהג יווני. עם זאת, הקשר בין מַצָּה ו- μᾶζαעשוי להאיר לנו את האטימולוגיה העממית, זו שנשמעה לאוזנם של עורכי הסדר המכירים את המָזָה היוונית. בדומה לפסח ולמרור, שכאמור – שמם נדרש בהשראת הטעם המקראי, גם שמה של המצה נדרש, אבל ביוונית!

כשרבן גמליאל אמר "מצה=μᾶζα, על שם שנגאלו", הוא רמז אל אותה μᾶζα, לחם-שעורים שטוח ובלתי אפוי, ששמו נגזר מהפועל μάσσω (מַסּוֹ) המציין לישה והכנת עיסה. בשם "מָזָה/מַצָּה" נרמז מאליו, מעצם הזכרתו, הפסוק המצביע על הכנת העיסה ועל אכילת לחם שלא הספיק לתפוח, והדרשה כולה מבוארת ובהירה בדיוק כמו דרשות הפסח והמרור. המשניות הבבליות שהביאו את פסוקי הפסח והמרור שמרו לנו, אפוא, גם על פסוקה הנכון של המצה, המתבאר במישרין מתוך שמה – מַצָּה/מָזָה.

מדוע, אם כן, השאירה אותנו המשנה עם חצי פירוש ביד, ועם הלשון המקוצרת "על שם שנגאלו"? נראה כי בשונה מהפסח והמרור, אכילת המצה זכתה להסברים שונים ומגוונים כבר בתורה – הזכרנו את 'לחם עוני', את החיפזון שמנע את החמצת הבצק, ואת מַצּוֹת-הוֹצֵאתִי. בהתאם לכך, ובניגוד לפסח ולמרור, נשאר הניסוח של טעמה של המצה עמום דיו כדי לאפשר כמה טעמים שונים – הן הטעם הנרמז משמה העברי (מַצּוֹת~הוֹצֵאתִי), והן הטעם הנרמז משמה היווני (μᾶζα, או μάσσω – לחם/עיסה דלים ובלתי-אפויים). ריבוי הטעמים לאכילת-המצה המשיך הלאה, עד ימינו, ואולי לכך כיוון האמורא שמואל בדבריו "לחם עוני – לחם שעונין עליו דברים הרבה" (בבלי פסחים, קטו ע"ב). אף אנו ממשיכים ומחדשים, מן המקרא ומעולמם של חז"ל, דברים הרבה לענות על לחם זה, שסגולתו המתחדשת והמחדשת עומדת בעינה, כאביב המונצח בגאולתנו.

[הטור התפרסם לראשונה כאן ויש הרחבות ודיון בתגובות כאן]

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s