אחרי מות-קדושים – כשהחול נכנס אל הקודש

המעיין בחומש ויקרא ישים לב לשינוי החד באופי ארגון החוקים המתרחש באמצע פרשתנו. מתחילת החומש ועד לפרשת סדר יום-הכפורים מסודרים החוקים בשיטתיות קפדנית, מאוחדים ומאורגנים לפי נושאים לפרטיהם, והם עוקבים אחר סדר ההתרחשות – מהקמת המשכן, דרך ההתגלות באוהל מועד ועד ימי המילואים והציוויים שניתנו בעקבותיהם. את הפרשה שלנו אנו מתחילים, כזכור, לאחר מותם של נדב ואביהוא, בני-אהרן שקרבו אל הקודש ביום השמיני למילואים עם קטורת ואש זרה "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י, א). בפתיחת פרשתנו, לפיכך, מופיע הציווי על אופן הכניסה היחיד שיאפשר לאהרן ולממשיכיו להיכנס אל הקודש ולהקטיר בלא להסתכן במוות.

והנה, מכאן והלאה מתרחש שינוי חד באופי ארגון המצוות. מיד לאחר סיום חוקת המשכן המפורטת והמסודרת אנו מוצאים פתאום ציוויים בנושאים מגוונים יותר ובסדר מוסבר פחות: החל באיסור על הקרבת קרבנות מחוץ למשכן, דרך פרשה העוסקת בנושא אחר לגמרי – העריות האסורות, עד לשיאו של הגיוון וחוסר-הסדר בפרשת קדושים – אוסף גדול ומעורבב של מצוות שונות ומגוונות, כאשר כמעט בכל פסוק או שניים בא ציווי בנושא חדש לחלוטין. צירוף פרשת קדושים לפרשת אחרי-מות, שזכינו לו השנה, יוצר רצף קריאה שמחדד את קו התפר בין שני החלקים הללו של חומש ויקרא.

 

בראשיתו, עסק חקר המקרא רבות בנסיון לזהות את המקורות השונים שמהם הורכב הטקסט של התורה שבידינו, על בסיס סתירות ואי-רציפויות בטקסט, ובעזרת אבן-בוחן לשונית וסגנונית. אחד הרצפים שזוהו בתוך התורה כולל את כל חומש ויקרא וחלקים גדולים מחומשים אחרים, והוא מציב במרכזו את המשכן ואת עבודתו – הרצף הזה זכה לשם "המקור הכהני" (בגרמנית "Priesterschrift", ומכאן הסימון המקובל P). אולם רק מאוחר יותר הבחינו בבעיה שלפנינו – ההבדל בין שני חלקיו של חומש ויקרא (א-טז, יז-כו) – והצליחו לקבוע בה מסמרות.

אבן הבוחן הסגנונית, שסייעה לחוקרי המקרא במלאכתם, מגלה כי הקובץ של פרקים יז-כו לא רק מיוחד בגיוון הנושאים וסידורם, כפי שכל מעיין מבחין מיד, אלא גם בלשונו ובסגנונו. למשל, במקום הפתיחות הקבועות בתורת-כהנים "נֶפֶשׁ כִּי…", מופיעה בקובץ זה הלשון "אִישׁ אִישׁ כִּי…", במקום "רֵעֲךּ" הרגיל בשאר התורה – "עֲמִיתֶךּ", וגם הביטוי המיוחד "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", או בקיצור "אֲנִי ה'", חוזר בו מעל 30 פעמים.

משהובחן הקובץ הזה וייחודו הוא זכה לכינוי "ספר הקדושה" או "חוקת הקדושה" (בגרמנית "Heiligkeitgesetz", ומכאן הסימון H), בשל הנאומים החוזרים בו הקוראים לישראל להיות קדושים, להתקדש, להידמות לאל הקדוש. מגמתו של ספר הקדושה בולטת בייחוד בפרק יט, שתופס את רוב פרשת קדושים, ועוסק ב"מצוות הדגל" של ספר הקדושה -כותרתו הראשית היא "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם." הקובץ, הדורש להתקדש ולהיות קדושים, מערב עניינים פולחניים ומצוות שהיום נכנה "בין אדם למקום", כמו אכילת זבח-שלמים, אשם שפחה-חרופה, שבת או מורא מקדש, עם עניינים מוסריים שהיום נקרא להם "בין אדם לחברו" – איסורים על גזל ועושק, עזרה לעני או עשיית צדק במשפט.

 

עירוב התחום המוסרי בתחום הפולחני בולט בספר הקדושה אולי יותר מכל קובץ חוקים אחר בתורה – יותר מחוקי ספר-דברים (יב-כח) או מ"ספר הברית" (שמות כ-כג), הדלים יחסית בחוקים פולחניים, ובוודאי שיותר מחוקת המשכן, שאותה קראנו בשבתות האחרונות (ויקרא א-טז), העוסקת כמעט אך-ורק בעניינים פולחניים ולא בענייני מוסר. הייחודיות הזו של ספר הקדושה, המתבטאת, בין השאר, בעירוב התחום המוסרי בפולחני, נתפרשה ע"י חוקרים רבים כחלק ממגמה רחבה יותר של H – השלטת הקדושה גם מחוץ למשכן, בחיי החולין והיומיום.

לשם כך חוזר ספר הקדושה על מספר חוקים שכבר הופיעו בתורת-כהנים (P) ומדגיש את הפן-המוסרי שלהם, כמו למשל חוק האשם (במדבר ה, ה-י). בניגוד לחוק האשם שבתורת-כהנים (ויקרא ה, כ-כו), קרבן האשם של ספר הקדושה נותן דגש מיוחד ל"כָּל-חַטֹּאת הָאָדָם", והוא לא דורש שתהיה פגיעה ישירה בקודש (באמצעות שבועת שקר), כמו מקבילו בתו"כ, כדי להצדיק קרבן אָשָׁם. מבחינתו, עצם הפגיעה של אדם באדם היא פגיעה בקדושה המצריכה קרבן, משום שהקדושה אמורה לנכוח בכל, ולא רק בתחום הפולחני והמקדשי.

 

לאור מגמה זו, הבחירה לפתוח (באמצע פרשתנו) את הקובץ של ספר הקדושה דווקא בציווי לשחוט ולאכול בשר אך-ורק במשכן (ויקרא יז) – נראית בחירה תמוהה. ציווי זה מרכז את כל אכילת הבשר במשכן ובמסגרת הקרבנות, ומגביל בכך חלק מרכזי מחיי החולין אל תוך תחומי הקודש. צמצום היומיום החוּלי אל תחומי המקדש נראה מנוגד למגמה של ספר הקדושה, המבקש לפעול להיפך, ולהחיל את הקדושה שבמשכן על חיי החולין. יתרה מזאת – על פניו נראה כי הציווי מרכז לא רק את בשר-החולין, אלא גם את הפולחן עצמו כולו במקום אחד, בניגוד לאינטרס הפשוט של הרביית הקדושה.

לבעיה זו הוצעו מספר הסברים. ראשית, עצם הפתיחה בחוק המייחד את המזבח משותף גם לקבצים אחרים: החוק של ספר-דברים פותח בציווי על ריכוז הפולחן במזבח "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה'" (דברים יב, יד), ספר הברית פותח בציווי על הקמת המזבח (שמות כ, כ-כב), וכך גם חוקי התורה של יחזקאל (מג, יח). פתיחה כזו מאפיינת, אם כן, קובצי חוקים שעליהם נכרתת ברית; וכמו ספר-דברים, גם ספר הקדושה נחתם בברכות וקללות המאפיינות גם הן מעמד של כריתת ברית והתחייבות לשמירת חוקיה.

הסבר אחר מדגיש את ההקשר שבו מתחיל ספר הקדושה. חומש ויקרא סוקר, כאמור, את המצוות והחוקים שניתנו באוהל-מועד ואת הקדשתו ותחילת התפקוד שלו במהלך ימי-המילואים. עם השלמת פרשיות המשכן בפרשת עבודת יום-הכפורים, נמצא המשכן עומד בשלמותו ועבודת הקרבנות בו פועלת כסדרה. השלמת המשכן ותחילת עבודת הקרבנות הם הרקע המתבקש לחובה להביא את כל הקרבנות דווקא אל המשכן: מאותו רגע שהוקם, לא ניתן עוד לזבוח "עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (ויקרא יז, ה) – כעת ה' שוכן במקום מוגדר ורק שם מקריבים לפניו.

 

אולם קריאה מדוקדקת בפרק יז עצמו מעלה הסבר שלישי. החוק בויקרא יז למעשה כלל לא מתמקד בריכוז הפולחן והשחיטה למקום אחד, אלא דווקא בחוקי אכילת הבשר והדם – רק כך ניתן להבין את מרכזיות האיסור על אכילת הדם (פס' י-יב, יד) והחובה לכסותו (פס' יג), כמו גם הכללת טומאת האוכל נבילה (פס' טו-טז). גם ההנמקה לחובה לשחוט במשכן מתרכזת לא בחשיבות ריכוז הפולחן אלא בחשיבותו של הדם – הדם צריך להיזרק דווקא על המזבח (פס' ו) בנימוק "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (יא).

חוק זה לא נועד, אפוא, לרכז את הפולחן, ואת השחיטה בכלל, במשכן, אלא לפעול בכיוון הפוך – החוק מבקש להגדיר מחדש את אכילת הבשר והשחיטה בכללותה כפרקטיקה המשוייכת לקודש ולקדושה. כך כל דם, גם של "צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף" (יג), מוגדר כאובייקט בעל אלמנטים של קדושה, כמו הימנעות מאכילתו, תפקידו הפולחני, והגדרתו כ"נפש". אכילת הבשר, בכל הקשריה, חייבת להיעשות במסגרת של קדושה, וכל חריגה ממנה עשויה לפגוע בקודש, שכן אוכל נבלה חייב להיטהר כדי שלא "יִשָׂא עֲו‍ֹנוֹ".

נמצא שגם כאן נחשפת מגמתה של תורת הקדושה להפיץ את הקודש בשדות החיים כולם: הצבת המשכן במרכז המחנה גם במובנים יומיומיים כמו אכילת בשר מגדירה את הקודש במרכז מכלול החיים, ואפילו אכילה בהקשר לא-פולחני נתפסת כבעלת השלכות על קדושת המחנה. עם פתיחתו מודיע לנו ספר הקדושה כי ההוראה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (יט, ב) חובקת את כל תחומי החיים – גם האוכל, הבשר והדם, צריכים להפוך לחלק מן הקודש. הקדושה, כמו ה' עצמו, נוכחת בכל.

*   *   *

הטור התפרסם לראשונה כאן; מוזמנים להגיב ולדון כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s