בחוקותי – ברכה וקללה

מחציתה הראשונה של פרשתנו מציגה לנו – בפעם הראשונה בתורה – ברכה וקללה. אמנם ברכות והבטחת-שכר הופיעו כבר בבריתות אחרות בתורה – בברית נח אלהים מברך אותו ואת בניו (בראשית ט, א), ברית חורב מלווה בהבטחת סיוע לשומרי-התורה (שמות כג, כ-לא), וגם נתינת לוחות-הברית באה מיד עם ההבטחה "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית – נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם" (שם לד, י). אולם אצלנו מופיעה, לצד הברכה, גם קללה על הפרת הברית.

ברכות וקללות אלו הן אולי הראשונות בתורה, אבל לא היחידות. גם חוקי ספר-דברים מסתיימים בברכות וקללות שבהם נחתמת הברית (דברים כח), וכמוהם פועל הקובץ שלנו (ויקרא יז-כו) שזכה במחקר לכינוי "ספר הקדושה". גילויים של מספר טקסטים ממסופוטמיה האיר את תופעת הקללות שבכריתת הברית באור חדש – בין התעודות שהתגלו נמצאו כמה וכמה קבצי-חוק או חוזים בין ממלכות שנחתמו אף הם בפרשת קללות מעין אלו שבמקרא. למשל, חמורבי מלך בבל (המאה ה-18 לפנה"ס) סיים את קובץ חוקיו בקללה שתבוא על כל מי שיעז לשנות את החוק שכתב (תרגום חופשי שלי):

"אם שליט… לא יירא מקללת האלים, אם יהרוס את החוק שנתתי, ישחית את דברי… יטול אָנוּ אבי האלים… את תפארת מלכותו… יזמן לו בֵּל, האדון… מרד אשר לא תוכל ידו לשלוט בו… יְצַו את שנות מלכותו באנחה, שנות מחסור, שנות רעב, חושך ולא אור, ומוות ועיניו רואות וכלות…"

וחמורבי ממשיך ומצווה את האלים השונים להביא קללות על ראשו של מפר החוק. דוגמה מפורסמת אחרת למנהג הזה היא החוזה שחתמה העיר אוּרוּכְּזָבִּינוּ שבמָדָי עם אסרחדון מלך אשור. בחוזה מתחייבת העיר להכיר במלכותו של אַשׁוּרְבַּנִיפָּל, בן המלך ויורש העצר, ולקבל את סמכותו לכשימלוך. אם יפרו אנשי אוּרוּכְּזָבִּינוּ את החוזה, כך נאמר, יכו אותם האלים בסדרת קללות – אנו, מלך האלים, יביא עליהם אוסף צרות ומחלות; סין, אל הירח, יכה אותם במחלות עור כמו שחין; שָׁמָשׁ, אל השמש, יעוור את עיניהם, וכן הלאה לפי סדר האלים בפנתיאון המסופוטמי.

מטרתן של הקללות בחוזים ובחוקים הללו הוא לשמור ולהבטיח שימלאו אחריהם. באמצעות הקללות נעשים האלים לעָרֵבים לקיום החוק או החוזה משום שכל הפרה שלו תגרור סדרה של סנקציות אכזריות מצדם. בדומה לקללות אלו שבחוזה של אסרחדון או בחוקי חמורבי, גם הקללות שבתורה נועדו בעיקר לשרת את אירוע כריתת הברית ולהזהיר את ישראל מפני הפרתה. מסיבה זו גם מובן מדוע הקללה ארוכה ומקיפה בהרבה מהברכה – הקללה היא זו שמתחזקת באמת את כריתת הברית, היא הענישה המופעלת כנגד מפיריה.

אמנם, עצם ההבנה כי פרשת הקללות נועדה להטיל מורא כנגד הפרת הברית אינה חידוש, וכבר פרשני ימי-הביניים כתבו כך. אולם הטקסטים ממסופוטמיה לא רק מעניקים רקע, אלא גם מבהירים את ייחודן של הקללות שבמקרא: בחוזה אסרחדון עומד המלך מול נתיניו והוא מאיים עליהם שישמרו את חוקי הברית – שכנוע שנעשה בעזרת הפחדה. האלים הם השומרים על קיום החוזה והערבים לכך בפועל בהטלת עונשים על המפר את החוזה. אצלנו במקרא, לעומת זאת, החוזה נחתם לא מול המלך אלא ישירות מול האל – ה' הוא גם צד בחוזה, וגם זה שערב לקיומו בעזרת הבטחת שכר ועונש לשומרי הברית ומפריה.

 

אל מול תמונה זו, המקנה לקללה חשיבות מרכזית, מצטייר פרט מסוים בסופן של הקללות כחריג ובולט במיוחד. בסוף הקללה, לאחר שישראל כבר חווים את העונש האולטימטיבי ומגורשים לארץ אויב, פתאום מופיעה נחמה (כו, מד-מה):

"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם.  וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'."

מקומה והקשרה של זכירת הברית עם ישראל כאן, בסוף הקללות, נראה תמוה במיוחד. הבחירה לחתום את סדרת הקללות השלילית באירוע חיובי נראית מנוגדת לאינטרס הפשוט של הקללות – הטלת מורא בבאי הברית כדי שישמרו את חוקיה. במקום זאת, ה' מחליט דווקא לנחם את ישראל ולהודיע להם שגם העונש שיקבלו – הוא בעצם לא גרוע כל כך?! זרותו של הקטע אף הביאה כמה חוקרים להאמין שזו תחיבה מאוחרת לפרשת הקללות המקורית.

אולם דומה שכדי להבין את חשיבותה של זכירת הברית כאן יש לעיין בטקסט אחר, טקסט  כמעט-זהה לפרשה שלנו, הפעם מתוך התנ"ך – יחזקאל פרק לד. בפרק זה מושל יחזקאל את העמים לצאן ואת מלכיהם לרועים; הרועים שה' מינה לרעות את עמו ישראל לא היו ראויים, התעללו בעדרם וניצלו אותו. לפיכך, מבטיחה הנבואה, ה' יעניש את הרועים המרושעים וימנה רועה טוב מבית דוד לרעות את צאנו. במציאות זו, אומר יחזקאל (לד, כה-כח):

"…וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח… וְהוֹרַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ… וְנָתַן עֵץ הַשָּׂדֶה אֶת פִּרְיוֹ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ… בְּשִׁבְרִי אֶת מֹטוֹת עֻלָּם… וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד."

ברכות אלו מוכרות לקוראי פרשתנו, כיוון שהן זהות כמעט לגמרי אל הברכה שבפרשה, ורק מעַבְּדוֹת אותה קלות בהתאם לצורך הנבואה. בשאר ספר יחזקאל פזורים גם פסוקים רבים של תוכחה המעבדים פסוקים מפרשת הקללות. כשיחזקאל השתמש בנבואתו בברכות שבפרשתנו, אם כן, מה הוא רצה ללמד אותנו על הברכות?

אם נשוב אל הנבואה נגלה שמוקדה של הברכה טמון בבשורה "אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי" (יחזק' לד, טו) – הרועה של הצאן יהיה האל, שיעביר מתפקידם את הרועים הרעים וישפוט על עוולות שנעשו. ישראל היו נתונים, בעבר, באותה מערכת יחסים של רועה ועדר, שליט ונתינים, זו המתוארת בחוזים כמו החוזה של אסרחדון, ושאת את יחסי המרות ששוררים בה בין הרועה לעדר, בין שליט לבין הווסאלים שלו, מבטיחים האלים.

אצלנו בפרשה, לעומת זאת, התורה מכריזה על חוזה שונה – הן מי שמתחייבים מולו והן מי שאחראי על הקיום הוא ה'. יחזקאל מכריז כאן על עליית מדרגה מהותית – "אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי", ה' הוא לא רק האל הערב על החוזה, אלא מעכשיו הוא גם הרועה בעצמו. מבחינת יחזקאל, כאן מגיעה עליית מדרגה בקנה מידה אוניברסלי – " וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" (שם, לא) – הצאן הופך לאדם. הפיכת הצאן לאדם, בסופה של הנבואה, הופכת את הברכה העתידית הזו, את הבטחת הגאולה, להבטחה של כינון יחסים מיוחדים בין ה' לעמו. ה' לא רק ירעה את צאנו, אלא ירומם אותם, יהפוך אותם לאדם.

 

מעתה ניתן להבין גם את זכירת הברית המנחמת שהופיעה בסופן של הקללות. זו אינה הברית היחידה שה' מזכיר לעצמו, וישנה גם ברית נוספת – ברית נוח, שבה זהו תפקידה של הקשת (בראשית ט, יד-טו):

"וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם…"

לאחר שכבר מחה את העולם פעם אחת, ה' מבטיח שיזכור את הברית ויימנע מכך – הוא מקבע מחדש את סדרי העולם וכורת עליהם ברית עם נוח, שאותה יזכור גם כשהעולם יגיע לסף-קריסה. מטרתה של זכירת הברית אצלנו, אם כן, מגלה שהקללות אינן רק איום על ישראל כדי שישמרו את חוקי-ה'. הברכה והקללה שלובות זו בזו כך שגם הנחמה לאחר הקללות היא חלק אינטגרלי מהברית, כלי לכונן מחדש יחסים בין אלהים לאדם, כמו לאחר המבול. בברית כזו, מלמדת התורה, היחסים בין ה' לישראל לא ידמו יותר לחוזים בין מלך לנתיניו. ה' הוא גם המלך וגם מקיים הברית, והוא זוכר את הברית תמיד, ומכונן דרכה  מחדש את סדרי העולם – מתוך הצאן ייברא אדם חדש.

[הטור עלה כאן, ואפשר להגיב אליו כאן]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s