נשֹׂא – על מִלים וכהנים

באמצעה של פרשת נשא מופיע אחד הטקסטים הידועים ביותר בתורה – ברכת הכהנים. שלושה משפטים קצרים אלו זכו לאינספור פרשנויות הסוקרות כל מילה בברכה, ואפילו כל אות ואות. עיון בפסוקי המעטפת של הברכה, אלו שבתוכם היא מובאת, מגלה לנו שכבר התורה הקפידה על נוסחהּ של הברכה (במדבר ו, כב-כז):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ…

נשים לב: הברכה ממוסגרת בתור ציטטה, כנוסח שיש להגיד כסדרו כדי להשיג את פעולת הברכה, ומסגור זה מגיע בשתי דרכים. ראשית, הנוסחה "כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מזכירה את נוסחת הפתיחה "כֹּה תֹאמְרוּ(ן)", המשמשת כפתיחה הרגילה במקרא לציטוט דברי השליחות שנושאים שליחים, או דברי הנביאים מפי האל. נוסח דומה היה מקובל גם בהתכתבויות דיפלומטיות קדומות בין מלכי ערי-כנען לבין מלך מצרים שהתגלו בעיר המצרית אל-עמארנה – רוב המכתבים האלה נפתחים בנוסחה "למלך אדוני אֱמוֹר, כה אמר [מלך פלוני]…". בכך מזכירים מכתבי אל-עמארנה את הפתיחה "כה תברכו… אמור להם", ומצביעים על כך שלאחר הפתיחה הזו יבוא ציטוט, כזה שהיינו תוחמים כיום בתוך מרכאות.

על מסגור הברכה כציטוט מדויק אפשר ללמוד גם מהמלים "אָמוֹר לָהֶם". בהרגל הלשון אנו מתייחסים למילה "אמור" כאילו היא ציווי, ומנוקדת "אֱמוֹר", אך כפי שהצביע מנחם הרן – בנוסח המסורה הניקוד הוא "אָמוֹר", בצורה שמשמשת במקרא כתואר-הפועל, כאילו היינו אומרים כיום "הברכה שתברכו את בני ישראל תהיה על ידי שתאמרו להם…". דיוק זה אף הוא מלמד שנוסח הברכה המצוטט בתורה אינו רק העברת התוכן שלה, אלא האופן שבו היא תשיג את פעולתה – באמירתו כהווייתו.

בניגוד למקובל בתרבות הטקסטואלית שלנו, שמירה על ציטוט באופן מדויק אינה דבר של מה בכך בתרבות המקרא. כשמצטטת דמות מסוימת את מה שנאמר, אין ציטוט אחד בתנ"ך כולו שמשאיר את הטקסט המצוטט בדיוק כבמקור; שינויים מתרחשים אפילו כאשר מדובר בציטוט חוזר ונשנה, כמו בפרשת העבד ורבקה (בראשית כד). התופעה הזו אינה מוגבלת למקרא, והיא מתקיימת גם בספרות המסופוטמית הכתובה באכדית. משה זיידל, הראשון לנסח את החוקיות שבתופעה זו, זכה שהיא תכונה על שמו "חוק זיידל".

ובכן, לאור "חוק זיידל", הדרישה של התורה לצטט בדיוק את הברכה האמורה בה, כי רק כך תשיג את הברכה את פעולתה, היא דרישה בולטת ומובחנת יותר. מדוע, אם כן, נוסח הברכה במלותיה חשוב לתורה לא פחות – ואולי אף יותר – מהתוכן שלה? כדי להשיב, נתבונן בנוסח הברכה עצמה (במדבר ו, כד-כו):

יְבָרֶכְךָ ה' – וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ – וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ – וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

הפסוקים כמעט חוזרים לגמרי זה על זה. אמנם החזרה אינה לגמרי חזרה על מילים, אבל היא בהחלט כופלת ומשלשת את התוכן – לברך את הנוכחים בהטבה ובשמירה של האל ובשלום שמוענק בכך. גם שם ה' חוזר שלוש פעמים, ובשלושת המשפטים באותו מקום, מיד לאחר הנשוא (הפועַל) הפותח את המשפט. החזרה וההדגשה שלוש פעמים, שלא בהכרח מוסיפה תוכן ממשי חדש, מאפיינת חזרות מאגיות הן בעולם המקרא והן בספרות הקבלה והסוד, ומלמדת מדוע יש להקפיד על נוסח הברכה – לנוסח הזה יש כוח פלאי הטמון במלים עצמן.

השימוש בברכת הכהנים כטקסט מאגי, למשל – בקמיעות הגנה וברכה, אינו תופעה חדשה. למעשה, קמיע החרוט על לוחיות כסף שהתגלה בירושלים לפני כמה עשורים, בחפירות באזור בית מורשת-בגין, מכיל את הטקסט של ברכת-כהנים (בשינויים מעטים), הטקסט המקראי הכתוב הקדום ביותר שהגיע לידינו. קמיע הגנה וברכה זה מעיד כי שימוש מאגי בברכת-כהנים החל כבר אז, במהלך המאה השביעית לפנה"ס.

435px-Birkat_kohanim_22

[קמיע על לוחית כסף שנמצא בכתף-הינום, ירושלים – צילום ותעתיק]

אלמנט מאגי נוסף במבנה הברכה הוא התגברותו של המשפט על ידי הוספת מלים – במשפט הראשון שלוש מלים, בשני – חמש, ובשלישי – שבע. הפחתת מלים או אותיות כדי להשיג אפקט מאגי מוכרת לנו גם מהתלמוד הבבלי (פסחים קיב ע"א), המייעץ למי שפגע בו השד ששמו "שברירי" להפחית את אותיות שמו בהדרגה – "שברירי-ברירי-רירי-ירי-רי" – וכך לגרשו. כשם שלהפחתה יש ערך עבור הרחקה, להוספה יש ערך הפוך, חיובי, ודוגמה פופולרית לכך בימינו היא הסיסמה "נ-נח-נחמ-נחמן מאומן".

הוספת מספרית באופן כזה קסמה גם לחכמינו, והם הציעו להסביר באמצעותה את הרכב בתי הדין הקובע את לוח השנה (משנה סנהדרין א, ב):

עבור השנה […] רבן שמעון בן גמליאל אומר, בשלשה מתחילין, ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה.

תהליך עיבור השנה, לפי רבן שמעון בן גמליאל, מתחיל בבית דין שבו יושבים שלושה דיינים; על אלו נוספים זוג דיינים שהופכים אותם לחמישה עבור שלב הדיונים, ואת חתימת הדין מבצעים בהוספת זוג נוסף –הרכב בן שבעה דיינים. מדוע להוסיף דיינים במהלך קבלת ההחלטה? הזוג האחרון של הדיינים כלל לא תורם דבר לדיון, אלא נוסף רק לשם חתימתו המכובדת! כשהאמוראים ביקשו לענות על השאלה, הם קשרו את המספרים האלה, של עיבור השנה, אל ברכת הכהנים (בבלי סנהדרין י ע"ב):

הני שלשה חמשה ושבעה, כנגד מי? פליגי [נחלקו] בה רבי יצחק בר נחמני ורבי שמעון בן פזי… חד אמר, כנגד ברכת כהנים; וחד אמר, שלשה כנגד שומרי הסף, חמשה מרואי פני המלך, שבעה רואי פני המלך.

שני האמוראים מסבירים לנו את המספרים בשני כיוונים שונים: האחד מצביע על מילות ברכת הכהנים, וכשם שההוספה הזו מבטאת את העצמת הברכה, כך הוספת דיינים תוסיף ברכה לשנה המעוברת; ואילו האחר מצביע על תפקידים שהתקיימו בממלכת יהודה בסמוך לחורבן, לפי המסופר בספרי מלכים וירמיהו – שלשה שומרי הסף וחמישה או שבעה רואי פני המלך (מל"ב כה, יט), ובהתאם לבעלי התפקידים בחצר המלוכה, כך יש לארגן את תפקידי השופטים בתפקיד ממלכתי חשוב כמו קביעת לוח-השנה.

במבט ראשון, שני ההסברים נראים בלתי קשורים בעליל – מה לברכת הכהנים ולשומריו של המלך? מעבר למספרים 3-5-7, נראה הקשר מלאכותי לחלוטין. אולם אם ניזכר במשמעויות המאגיות שיוחסו לברכת כהנים כטקסט המבטא מאליו שמירה והגנה, מתגלה לנו קשר נוסף אל מספרי המלים שלו: על מלך יהודה שמרו "שְׁלֹשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף… וַחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ" (שם) ולפי המקבילה בירמיהו (נב, כה) "שִׁבְעָה אֲנָשִׁים" – מספר השומרים הותאם למספר המלים בפסוק הראשון של הברכה, שעיקרו השמירה: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ." רואי פני המלך מותאמים, לפי שתי הגרסאות השונות, לפסוקים המדברים על הארת הפנים או נשיאת הפנים של ה': "יָאֵר ה' פָּנָיויִשָּׂא ה' פָּנָיו…", ושבהם חמש או שבע מלים.

נמצא שיכולת השמירה והברכה הפלאית הטמונה בסידור המשפטים והמילים בברכת-כהנים שימשה את תושבי יהודה העתיקה לא רק בקמיעות קדומים כמו זה שהתגלה בכתף-הינום, אלא גם כשהם ביקשו להעמיד בעלי תפקידים סביב המלך – מספרם של השומרים ושל רואי-הפנים היה אמור לשקף את ברכות ה' על שמירה ועל הארת פנים, ובכך לחזקם.

בהיעדר מלוכה, בימי חז"ל, היה בית הדין שבראשו ישב הנשיא הסמכות הגבוהה ביותר בעם היהודי, וסמכותו העליונה התבטאה, מעל לכל, בהיותו הממונה על עיבור השנה. הרכב בית הדין לעיבור-השנה, לבו של מוסד הנשיאות, תוכנן במבנה של 3-5-7 כמשאלה עמוקה שמוסד הנשיאות ישקף את בית-המלוכה המקראי; אך הרבה מעבר לכך – חז"ל רצו לבונן לכונן את הסגולה הטמונה במלותיה של ברכת-הכהנים לא רק סביב מלך, אלא גם סביב הזמן. בחזונם, היהדות צריכה לשאת את סגולתה של ברכת-כהנים לא רק בסמלי מדינה, אלא על כנפי הזמן והנצח.

*    *    *

[פורסם כאן, בואו להגיב ולדון כאן]

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s