בהעלתך – על מה צרעת באה?

לאחר חומש וחצי של עיסוק ממושך באוהל-מועד, בנייתו ומצוותיו, שבה התורה אל סיפורי המסע במדבר, ובתוכם – מעשה צרעת מרים. בתורה מסופר (במדבר יב, א-טו) כי מרים ואהרן דיברו במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח, ובתגובה ה' מנגע את מרים בצרעת, שממנה היא נרפאת רק לאחר שמשה מתפלל עליה והעם ממתינים להירפאה.

מה קרה במעשה מרים, ועל מה לקתה בצרעת? רבים מאוד מכירים עוד מגן-הילדים את ההסבר – מרים דיברה לשון-הרע על משה, ולכן לקתה בצרעת. עוד פני הגננת, מי שהדגיש את התפיסה הפרשנית הזו היה רש"י, שאצלו הפך לשון-הרע של מרים להסבר השגור לנגע הצרעת, והוא נוהג להסביר באמצעותו את היקרויותיה גם במקומות אחרים בתורה. דוגמה מפורסמת לכך היא צרעתו של משה: כשמשה נשלח אל פרעה בתחילת חומש שמות, כזכור, ה' נותן לו שני אותות – האחד, אות המטה הנהפך לנחש, והשני – ידו נעשית מצורעת כשהוא מכניס אותה לחיקו. מפני מה ניתן למשה האות הזה, שבו הוא עצמו לוקה בצרעת? רש"י (שמות ד, ו) מסביר כי ה' –

"רמז לו שלשון-הרע סיפר, באומרו לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת כמו שלקתה מרים על לשון-הרע".

משה דיבר לשון-הרע על עם ישראל, אפוא, כשפקפק בכך שיאמינו לדברי הנבואה שהוא מביא אליהם, ולכן לקה בצרעת. במהלך הדורות נקשרה צרעת מרים ללשון-הרע עד כדי כך שפרשנות זו קיבלה מעמד של בלעדיות, כאילו כל מעשה מרים אינו מלמד אלא מסר נגד לשון-הרע. דוגמה לכך מובאת בספרי, מדרש הלכה תנאי לדברים (קמ"א), על הפסוקים "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת… זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם" (דברים כד, ח-ט):

"וכי מה ענין זה לזה, סמכו ענין לו, ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון-הרע."

תפיסה פרשנית זו, לפיה צרעת=לשון-הרע, הושרשה עמוק כל כך בתודעה היהודית, עד שמצוות זכירת מעשה מרים שהבאנו מחומש דברים הפכה באופן כמעט בלעדי לאזהרה נגד לשון-הרע אצל פרשני ימי-הביניים (שם), ור' ישראל מאיר הכהן מראדין, מחבר הספר "חפץ חיים", אף מונה אותה בתור אחת המצוות להימנע מלשון-הרע.

אולם האם באמת לשון-הרע היא הסיבה לצרעת? למרות הפירוט הרב שזכו לו פרשות הצרעת שבתורה (ויקרא יג-יד), אין בהן אפילו רמז לחטא שבגללו נגרם הנגע, והתורה דורשת מהמצורע קרבן אשם בלי להסביר במה חטא – וכל שכן שאין אפילו אזכור של לשון-הרע. גם אצלנו, במעשה מרים, לא ברור מה לשון-הרע יש בדברי מרים שעליהם תצטרע (במדבר יב, א-ב):

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר."

כמה וכמה ממדרשי חז"ל, שלא נאריך בהם כאן, מדקדקים ומחפשים איזו גנות של משה רמוזה כאן, ומה עניין האישה הכושית לאותה גנות נסתרת, שעל אמירתה נענשה מרים. אולם אם צריך לחפש לשון-הרע מתחת לבלטות, כנראה שצריך בכלל לחפש משהו אחר… תחת זאת, נוכל להיעזר בסיפוריהם של כמה מצורעים במקרא כדי להבין איזה חטא גורם, וכך לשוב ולהבין את מעשה מרים שבפרשתנו.

נתחיל עם אחד המצורעים החשובים ביותר במקרא, אם לא הנכבד מכולם – עוזיהו מלך יהודה, שחי במאה השמינית לפנה"ס. ספר דברי-הימים (דה"ב כו, טז-כא) מספר כי מרוב עוצמתו של המלך "גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית" והוא החליט ליטול לעצמו גם תפקיד פולחני – הקטרת הקטורת בהיכל:

וַיֹּאמְרוּ לוֹ, לֹא-לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה', כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי-אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר; צֵא מִן-הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא-לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹהִים. וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר, וּבְזַעְפּוֹ עִם-הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת… וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד-יוֹם מוֹתוֹ…

האם עוזיהו דיבר לשון-הרע? לא לפי מה שכתוב, בכל מקרה. המקרא תולה את הצטרעותו של המלך דווקא ביומרה הגאוותנית לקחת לעצמו כתר כהונה מלבד כתר המלכות.

מצורע ידוע אחר היה גחזי, נערו של אלישע. לאחר שאלישע מרפא את נעמן, שר הצבא של ממלכת ארם, מצרעתו, הוא מסרב לקחת ממנו מתנות בתמורה. למרות עמדתו של רבו הולך גחזי אל נעמן ולוקח ממנו מתנות, ואלישע נוזף בו בכעס (מל"ב ה, כו-כז):

"הַעֵת לָקַחַת אֶת-הַכֶּסֶף, וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת?! וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק-בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם! וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג."

גם כאן אין לצרעתו של גחזי כל רקע של לשון-הרע; את עונשו הוא מקבל דווקא על המריית פי-רבו. למעשה, גם אות הצרעת של משה (שמות ד, ו) מגיע מסיבה דומה – כמו גחזי שערער על דברי רבו, גם משה מפקפק בדברי ה' ומנסה להיפטר מהשליחות המוטלת עליו.

בשלושת מעשי הצרעת האלה – של עוזיהו, גחזי ומשה – אין דיבור לשון-הרע מובהק, ובוודאי שאין התורה תולה בו במפורש את הצרעת. הסיבה המפורשת לצרעת היא דווקא הערעור על הסמכות – עוזיהו מבקש לקחת את תפקידי הכהונה שאינם שלו, גחזי פועל בניגוד לשבועת רבו הנביא, וגם משה מנסה לסרב לשליחות שמטיל עליו ה'. הערעור על הסמכות – הכהונה, הנביא, האל – פוגע בהיררכיה שעליה מושתתת הקדושה, זו המעניקה תפקידים מסוימים דווקא לכהן, המציבה את האל מעל לאדם ואת הנביא מעל לנערו; ודווקא הפגיעה הזו בקדושה, כלומר – בסדריה ובהיררכיה שלה, היא זו שמצוינת בתור העילה לצרעת.

מעתה נוכל גם לשוב ולהבין את מעשה מרים. דבריה של מרים לא התמקדו בדיבתו של משה בנוגע לאישה הכושית שלקח, אלא היו ערעור על סמכותו של משה כנביא (יב, ב): "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר!" קריאה זו מתחזקת לנוכח תגובתו של ה', המתרכזת רק בהדגשת גדולת משה ונבואתו: "עַבְדִּי מֹשֶׁה – בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא; פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ… וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?!".

גם בפרשות הנגעים (ויקרא יג-יד), שבהן התורה לא מזכירה, כאמור, מהו החטא שעליו לוקה המצורע בנגעיו, היא תולה את תהליך ההיטהרות דווקא במעקב צמוד של הכהן ותלות גמורה בהוראותיו ובהחלטתו. חובת הציות לכהן גם מזכירה מאוד את סיפורו של נעמן, שלא נרפא מצרעתו עד שלא הסכים לציית להוראות הפשוטות של הנביא אלישע. גם מתיקונה של הצרעת, אפוא, נמצאנו למדים על טעמה – החטא המביא את הצרעת היה ערעור על הסמכויות ועל ההיררכיה של הקדושה, כפי שראינו, והתיקון שלו מגיע דווקא דרך ציות לסמכות המקודשת.

באופן זה בדיוק מתפרש ללא כל קושי הציווי לזכור את מעשה מרים (דברים כד, ח-ט):

"הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם…"

הצרעת מגיעה על ערעור הסמכות המקודשת ופגיעה בהיררכיה של הקודש, ועל כן מטרתה של הצרעת היא להביא את האדם להישמר "מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים" – ההקפדה המדויקת על ציווי הכהנים, קבלתה של הסמכות שנקבעה בידי האל וציות אליה, היא גם המסר הראשי שיש לזכור ממעשה מרים: דווקא דמויות חשובות ומשמעותיות – עוזיהו מלך יהודה, גחזי – נער הנביא אלישע, מרים שהיתה נביאה בעצמה, ואפילו משה רבינו, הגיעו למצב של ערעור על הסמכות המקודשת, בין השאר בגלל מעמדם המיוחד.

במעשה מרים התורה מלמדת אותנו כי האתגרים בקבלת ההיררכיה של הקדושה אמנם מוטלים על כל אדם, אך הם גדלים והולכים ככל שהאדם משמעותי יותר. וחברה שיודעת לשלח מתוכה את מי שערערה על המבנה שמכונן בתוכה קדושה, היא גם זו שיודעת להעריך את מקומה וחשיבותה – "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם". עם שלם ממתין לנביאתו, מלא הערכה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s