פנחס – מתן תורה ובנות צלפחד

היכן וכיצד ניתנת תורה?

קובצי החוק הגדולים בתורה מתארים את אופן נתינתם – "סֵפֶר הַבְּרִית" (שמות כד, ז) שבו כלולים הדיברות והמשפטים שלאחריהם (שמות כ-כג) – ניתן ונכתב בחורב, לפי המסופר. חורב הוא גם מקורה של חוקת משנה-התורה שבחומש-דברים – שם נכתבו הלוחות ונאמרו למשה החוים שהוא מאוחר יותר הודיע וכתב לעם לפני כניסתם לארץ (דברים ד, יג-יד). את חוקי בניית המשכן אמר (והראה!) ה' למשה בהר-סיני, ואת רוב החוקים האחרים (כמעט כל ויקרא) הוא אמר לו באוהל מועד; וכפי שסיכמו התנאים בתמציתיות (בבלי סוטה לז ע"ב):

תניא רבי ישמעאל אומר, כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד. ר' עקיבא אומר, פרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב.

הכללים והפרטים של המצוות ניתנו במקומות שונים, מהם שניים או שלושה עיקריים (חז"ל זיהו בין חורב לסיני), והם ניתנו – לפי תפיסתם של חז"ל, כמערכת סגורה של דינים, שכולה מאת ה'. גם בלי הנחה זו של חז"ל, שהתורה היא מערכת חוקים סגורה ומהודקת שהכל נמצא בה, עדיין התורה עצמה מלמדת לפי פשוטה שכל החוקים האלה ניתנו למשה ולישראל כחלק מתוכנית גדולה של ה' להכניסם לארץ שבה ישמרו את המצוות כברית בינו ובינם; ויותר חשוב – החוקים ניתנו למשה לפי רצונו של ה', במקום ובזמן שבו הוא בחר להתגלות ולמסור אותם – בין אם בסיני/חורב, באוהל-מועד או במקום אחר.

פרשת בנות צלפחד שאותה אנו קוראים השבת, לעומת זאת, מזכירה אופן נתינת-מצוות מיוחד ושונה: חמש בנותיו של צלפחד בן חפר ניגשות אל משה בשאלה חדשה, שדינה לא נתפרש בתורה, ומשה מקרב "אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'" (במדבר כז, ה), מה שמביא לנתינת סט חוקים חדש – חוקי הנחלות. לא רק דינן הנקודתי של בנות צלפחד הוכרע כאן ביד ה', אלא כל עצמו של החוק לא ניתן אלא בזכותן!

 

מקרה מיוחד כזה, שבו חוקים ניתנים רק בזכות בקשתו של אדם פשוט שמשפטו קרב לפני ה', הוא מקרה שמערער את ידיעותינו על מהות התורה. מנתינתם של קובצי החוקים הגדולים התרשמנו כי ה' מחזיק בידו חוק ומשפט מסודר, והוא מרצה אותו למשה ולישראל במעין קבצים, גדולים או קטנים, עד שלבסוף הוא נותן את התורה – כל התורה, כל חוקיו של ה', סט דרישותיו האולטימטיבי והמחייב. אולם אם בקשה מקרית, כביכול, של אדם מהשורה היא שמעוררת נתינת חוק – אולי הבנו לא נכון, ואולי לא כל החוקים ניתנו לנו, שכן אילו היינו מקרבים את המשפט לפני ה' אולי היינו מקבלים חוק חדש, מצווה שלא ניתנה.

מובן שחז"ל לא קיבלו אפשרות כזו – לתפיסתם, התורה היא קובץ סגור ומקודש, וכל היסק של חוקים חדשים, שכן – הכרחי תמיד להסיק הלכות הנדרשות לחיים המשתנים תדיר – כל היסק חדש כזה צריך להיות מושג מתוך הטקסט הקיים בדרכים של פירוש, היקש, מידות שהתורה נדרשת בהן וכדומה. אולם גם חז"ל הבחינו בייחודיות של נתינת חוקי הנחלות בפרשתנו, ואמרו (ספרי במדבר, פי' קלד):

"ויאמר ה' אל משה לאמר כן בנות צלפחד דוברות, יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה לפני במרום. אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו."

התורה כולה, לפי סִפְרֵי – מדרש ההלכה התנאי לבמדבר, כבר היתה כתובה לפני ה', שמסר אותה פרשה-פרשה, וגם פרשת-נחלות תוכננה להיות חלק מן התורה הסופית – בנות צלפחד זכו רק בכך שהחוק ניתן עבורן, במעין 'שירות-ספיישל', וזאת בזכות צדקתן וצדיקותן.

 

אולם זו אינה הפרשה היחידה בתורה שניתנת באופן כזה, וניתן למנות לפחות עוד שלושה מקרים כאלה בתורה, שבהם הדין החדש ניתן בעקבות מעשה שהיה, ובעקבות בקשה ללמוד מה דינו כי הוא לא נאמר: פרשת פסח שני (במדבר ט, ו-יד) שבה נתפרש דינו של מי שהחמיץ את הקרבת הפסח; פרשת מקושש העצים בשבת (במדבר טו, לב-לו) שבה נתפרש עונשו של מחלל השבת; ופרשת המקלל (ויקרא כד, י-כג) שבה נתפרשו עונשו ודיני חבלות ונזקים. בכל ארבעת המקרים ניתנו הדינים בעקבות פניה של אנשים מהשורה, שלעתים שמם כלל לא נתפרש – איננו יודעים מיהם האנשים שהיו טמאים בזמן הפסח ולא יכלו להקריבו, למשל, או מיהו המקושש (למרות שחז"ל ביקשו לחבר את דמותו דוקא ל… צלפחד! עליו נאמר בפרשתנו ש"בְחֶטְאוֹ מֵת").

מקרים אלו מגלים דמיון ביניהם לא רק באופי נתינת החוק, שעליו הצבענו, אלא גם בעיצוב הסגנוני – על המקושש נאמר "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (במדבר טו, לד) והוא נרגם למוות, ועל המקלל נאמר (ויקרא כד, יב) " וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'", ואף הוא נרגם למוות; אלו גם שני מופעיו היחידים של השורש "פרש" במשמעות זו בתורה; מעניין כי הפירוש, הטכניקה ששימש את חז"ל להסקת דינים מן הכתוב, מופיע בתורה דווקא בהקשר הפוך, של חוסר-אפשרות להסיק את הדין.

דמיון נוסף קיים בין הבקשה של הטמאים בפסח "לָמָּה נִגָּרַע" (במדבר ט, ז) לבקשת בנות צלפחד "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ" (כז, ד). כמו כן, הן אצל המקלל והן בפרשתנו משמש המקרה המקומי כטריגר להביא עמו סט של הלכות משפטיות שלא נזכרו בשום מקום אחר, ושאינן עניין למקרה המקומי כלל.

 

ארבעת המקרים הללו מעניינים ורלוונטיים במיוחד לשאלה שבה פתחנו – "כיצד ניתנה התורה?", כששוקלים אותם למול השערת-התעודות. השערת-התעודות מזהה בתורה רצפים עלילתיים נפרדים זה מזה, שמהם היא משחזרת ארבעה ספרים, ארבע "תורות" מובחנות זו מזו. כל אחת מהתורות הללו מספרת סיפור שונה על אופן נתינת החוקים ומקום נתינתם – ספר הברית (E) ניתן בחורב, משנה תורה (D) ניתן בערבות מואב על בסיס החוק שנאמר למשה בחורב, ברית סיני וחוקיה נכרתו וניתנו בהר סיני (J), והמקור הכהני (P) נאמר בעיקר בהר-סיני ובאוהל מועד, אולם גם לפני כן – במצרים, ולאחר מכן – בנדודים במדבר.

כל ארבעת המקרים החריגים שהזכרנו משתייכים לפי סגנונם ומקומם לרצף אחד – הכהני, אותה "תעודה" שבניגוד לכל האחרים אינה מספר על כתיבתה-שלה בשום שלב, והדברים היחידים שנכתבים בה הם לצרכים פולחניים – שמות השבטים המפותחים על אבני האפוד והחושן, "קדש לה'" – על הציץ, שבועת הסוטה שנכתבת על מנת להימחק. שילובם של היעדר כתיבת-הקובץ, יחד עם הסיפורים המעידים כי חוקים ניתנו בעקבות מקרה שהתרחש, מלמדת כי המקור הכהני מעולם לא ראה בעצמו קובץ חוקים "סגור" – הוא לא מספר שהוא נחתם ונכתב כספר, בניגוד למשנה-התורה, ספר-הברית או לוחות-האבנים של הר-סיני; ובאמצעות פרשת בנות צלפחד ודומותיה הוא אף אומר –חוקים נוספים הוסיפו להימסר בהתאם למצב העניינים המתחדש.

מה פשרו של המסר הזה? האם דברי ה' ניתנו לנו חסרים, חלילה?

כדי לצמצם מסר רדיקלי זה נשים לב לפרט נוסף: החוקים ה"משפטיים" היחידים שנמסרים לנו לאורך כל המקור הכהני הם פרשת-נחלות – שניתנת בעקבות פנייתן של בנות צלפחד, ופרשת-חבלות – שניתנת בעקבות מעשיו של המקלל. המקור הכהני, שמתמקד בעיקר בהלכות פולחניות הקשורות לקודש, לקדושה ולמשכן-ה', מלמד אותנו שחוקים משפטיים הם שונים מחוקי המקדש.

אמנם המשפט מכיל בתוכו צדק אלהי, ויש צורך להישפט לפני ה' – אולם המשפט שונה מן המקדש, והוא לא מסור לכללים הטוטאליים והנצחיים שלו. על המשפט להגיב תמיד למציאות היומיומית של חיי העם, ולכן הוא ניתן רק כאשר פונים לה' ומבקשים אותו. מבנות צלפחד למדנו כי אמנם "הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים א, יז), אך לעתים פשוט "עצה טובה השיאן הכתוב" (בבלי בבא-בתרא, קכ ע"א) – וכדי שמשפטי ה' יהיו תמיד אמת וצדק, הם גם צריכים להיות מותאמים תמיד אל מבקשי-אלהים שבכל דור ודור.

***

הטור התפרסם לראשונה כאן; לדיון ותגובות היכנסו לכאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s