קרח – הפלגנות בעם ואחדות הטקסט

סיפורם של קרח ודתן ואבירם, שערערו על מנהיגותו של משה, הפך לסמל של פירוד ופלגנות במסורת היהודית, ואם מעיינים היטב בכתובים מוצאים כי הפירוד והפילוג הוא גם נחלתם של קרח ודתן ואבירם בינם לבין עצמם. בפרשה שעברה, כזכור, התוודענו אל שני סיפורי המרגלים השלובים זה בזה – הסיפור על נשיאי העדה התרים את הארץ ומוציאים את דיבתה רעה, כשרק יהושע וכלב עומדים מנגד; והסיפור על המרגלים העולים לחברון, בוחנים את הארץ מבחינה צבאית ומשיבים לעדה כי הארץ אמנם טובה אבל כיבושה אינו אפשרי, ורק כלב עומד לנגדם. כפי שנראה, סיפורה של הפרשה שלנו, סיפור קרח ועדתו/דתן ואבירם, מופרד אפילו יותר.

בתחילת הפרשה (במדבר טז, א) מוצגים לנו המתרעמים על משה – "קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב (וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי) [הוּא בֶּן פָלֻא בֶּן] רְאוּבֵן" (כך כנראה יש לקרוא, ע"פ במדבר כו, ח-ט), אולם מכאן והלאה – לא ממש מוצאים את קרח בן לוי ואת דתן ואבירם בני ראובן ביחד. כשמשה פונה אל המתקוממים הוא פונה בנפרד לקרח ולעדתו (במדבר טז, ה-יא), ובנפרד לדתן ולאבירם (יב-טו), וגם בהמשך –"דָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם" (כז) בלי שנזכר כי קרח נכח לצדם, ולעומתם – "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה', וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" – בלי דתן ואבירם, שכבר היו עמוק באדמה באותו זמן.

הפירוד בין שתי קבוצות המתקוממים הללו בולט אף יותר כשבוחנים דווקא את נקודות החיבור ביניהם. בראש הסיפור, כאמור, הם מוצגים יחד; דא עקא, למשפט זה אין משמעות תחבירית, וכל המפרשים נתקשו בו!

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם." (טז, א-ב)

הפסוק פותח "ויקח קרח", אך בהמשך לא מפורש כלל מה הוא לקח (אלא ממשיכים "ויקומו…"), וכבר חז"ל ביקשו משמעות לפסוק הקשה הזה ("ויקח – לקח עצה בלבו" ופירושים אחרים).  גם אילו היו קרח ודתן ואבירם קשורים תחבירית, ההמשך מוכיח שהם לא היו יחד בשלב זה. שהרי, כשמשה משיב אל התרעומת המופנית אליו, הוא פונה "אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ" (ה), ולאחר מכן "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב" – הוא שולח לקרוא אליהם, משמע שהם כלל לא נכחו באותה עת לפני משה כמו עדת קרח, אלא היו בכלל במקום אחר.

גם בהמשך, כשמשה מזהיר (פסוקים כד, כז): "הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם… וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרֶח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב" –כאן דתן ואבירם אמנם מופיעים לצד קרח, כמי שמשכנם נמצא יחד; אולם בנוסח של תרגום השבעים המלים "דתן ואבירם" כלל לא קיימות בשני הפסוקים. קשה להניח שבעל התרגום ישמיט את המלים בטעות פעמיים, או שימחק אותן במתכוון – הרי בסיפור שלפנינו, זהו ההסבר לקיומם המקביל של שתי העלילות – קרח ודתן ואבירם גרים בסמוך זה לזה והם נענשים יחד. לפני נוסח תרגום-השבעים אין שום עדות שאהלי דתן ואבירם נמצאים ליד משכן קרח, ונמצא כי אלו ואלו נספים בנפרד.

חוקרי המקרא היו ערים למצב המיוחד הזה של שני סיפורים מקבילים שלמעשה אינם נפגשים, והציעו שאכן יש לחלק אותם זה לצד זה, זה בנפרד מזה. הסיפור הראשון נפתח (א-ב) "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי // (וַ)אֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם…" – חבורה זו, הזוכה לכינוי "קרח ועדתו", טוענת נגד המעמד המקודש המיוחד שניתן למשה ולאהרן – לכהנים, למרות ש"כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'" (ג), והיא שעורכת את מבחן ההקטרה לפני משה ואהרן ונהרגת באש היוצאת מאת ה'.

הסיפור השני, לעומת זאת, נפתח "וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. (וַיָּקֻמוּ)[קָמוּ] לִפְנֵי מֹשֶׁה…" – דתן ואבירם מתקוממים וטוענים נגד הנהגתו של משה שהעלה אותם "מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (יג), ומשה בתגובה מבצע מופת כדי להוכיח "כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּבִּי" (כח), מה שמוביל לבליעתם באדמה על בתיהם ומשפחותיהם. סיפורו של קרח שייך אל הרצף הכהני בתורה, לשיטה זו, ואילו סיפור דתן ואבירם ממשיך את הרצף של J שאותו הנחנו בכשלונם של המעפילים להר (במדבר יד, מה) – דתן ואבירם מחו על מה שקרה בדיוק לפני כן, כשמשה השיב את ישראל אחורה, לדרך ים-סוף, ולא תמך בנסיון הכיבוש של הארץ, מה שהביא לכשלונו של הנסיון ולמכה גדולה.

אם כנים הדברים, נמצא שאין נקודת חיבור ממשית בין שני רצפי הסיפור, והם ממשיכים להתנהל במקביל לכל אורך הדרך גם לאחר ששולבו יחד; גם בתורה כפי שהיא לפנינו, שני הסיפורים מסופרים לסירוגין, כמו בסרט שבו שתי סצינות מתרחשות באותו הזמן וערוכות במעברים ("קאטים") מהאחת לחברתה. התיאוריה הזו של חוקרי המקרא טובה ויפה, ואולי אף מסלקת את הקושי התחבירי החמור שבראשית הפרשה, אבל… התורה בעצמה מספרת גרסה משולבת של הסיפור! בהמשך חומש במדבר מופיעה רשימת המפקד של העם לאחר המגיפה בשִׁטִּים, ושם נאמר (במדבר כו, ח-יא):

"וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב. וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ."

הסיפור העולה מפסוקים אלו מעיד כי מותם של דתן ואבירם התרחש במסגרת ההתקוממות של עדת קורח, והאדמה בלעה אותם בו בזמן שהאש אכלה את מקטירי הקטורת, ובאותו ההקשר, ממש כפי שהסיפור מסופר בתורה לפנינו! מעתה מובנים גם האזכורים של "מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם" – אזכורים אלו אינם מופיעים בתרגום השבעים משום שהם תוספות לנוסח-המסורה המשמשות כ"תפרים" המחברים בין הסיפורים, כדי להתאים אותם לנראטיב המאוחד שמופיע בבמדבר כו ט-י.

הנה כי כן, הסיפורים שלפנינו נפרדים למדי, בלי-חיבור של ממש זה לזה, סימני התפירה עדיין ניכרים – ואפילו הנראטיב המשולב שמנחה אותם נמצא בתוך התורה עצמה. מה פשרה של תופעת העריכה הזו? מדוע להשאיר את הסיפורים עם קשרים כל כך רופפים, אם אנחנו יודעים כבר שהם אמורים להיקרא במקביל?

כאן מתגלה לנו דבר חשוב על דרכו של העורך. השערת התעודות, כידוע, משערת כי בבסיסה של התורה עמדו כמה מקורות נפרדים, כמה תורות, ששולבו זו בזו בידי עורך. המחירים שמשלם העורך על שילוב הסיפורים אצלנו – תפירה שלא הושלמה, קשיים תחביריים חמורים – מעידים על האופן שבו הוא מתייחס לחומרים שלפניו. העורך הכיר בבירור וללא כל ספק שכל התורות שלפניו הן קדושות, ומפי ה' ניתנו, ולכן למרות שמצא ביניהן הבדלים ואי התאמות – הוא ידע שאין דברי ה' בטלים או מבטלים זה את זה, וכולם כמסמרות נטועות "נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (קהלת יב, יא). לפיכך יש לקרוא את כולן יחד, כמו סצינות מקבילות, ולשמור על מלותיהן ועל הניסוח המקורי שלהן ככל האפשר – משום שלא רק התוכן שלהן קדוש, אלא גם מילותיהן.

כך אולי נוצרו לפנינו פסוקים קשים כמו "וַיִּקַּח קֹרַח", אך כל תוכנן של התורות המקודשות שניתנו מפי ה' – מגיע אלינו, ועלינו מוטל ליישב ולהבין כיצד הן משתלבות זו בזו. קרח ועדתו ודתן ואבירם, שביקשו להפריד ולפלג את העם, הפכו לאחת הדוגמאות הבולטות דווקא לאופן שבו אפשר לחבר ולשלב, ולשמור על כל הטקסטים "כֻּלָּם קְדֹשִׁים – וּבְתוֹכָם ה'".

***

הטור התפרסם לראשונה כאן; לדיון ותגובות היכנסו לכאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s