דברים – לאן נעלמו הכהנים

חומש דברים שאותו אנו מתחילים לקרוא השבת, "משנה-תורה" בפי חז"ל, משך את תשומת לבם של פרשנים וחוקרים כבר מהרגע הראשון. בניגוד לשאר התורה שבה רוב התוכן נאמר מפי מספר אנונימי, ובו הוא משבץ את דברי ה', משה והדמויות השונות, רובו המכריע של חומש דברים הוא נאום (או שניים), נאום ארוך ורציף כמעט לגמרי שמושם בפיו של דובר אחד – משה. האמורא הבבלי אביי (המאה הרביעית) ביטא זאת בחלוקתו בין הקללות שבנאום משה לבין מקבילותיהן שבחומש ויקרא (בבלי מגילה לא ע"ב):

אמר אביי …הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן.

במהלך הנאום שמשה "מפי עצמו אמר" משובצת חוקת משנה-התורה (פרקים יב-כו), שהיא בעצמה רובו ועיקרו של הספר; גם הנאומים שהיא מובאת במסגרתם הם בגדר הצדקה לחוק והפצרה לשמירתו. החוקה הזו מיוחדת אף היא משאר קובצי החוק שבתורה, שכן כאשר בודקים את שאר ספרי המקרא מגלים כי בספרות המקרא המוקדמת כל הציטוטים בשם "תורת משה" הם רק מן החוק המשנה-תורתי; רק בספרות המאוחרת, מימי בית שני, אנו מוצאים ציטוטים משאר חלקי התורה. מצב זה העלה את ההשערה כי רק לחוקת ספר-דברים קראו "תורת משה" בשלב המוקדם של ספרות המקרא, לפני החורבן; לא ברור אם בשל חוסר היכרות עם שאר התורה או משום שרק חלק זה נחשב סמכותי ומחייב.

מכל מקום, ייחודיותו של הקובץ הזה עמדה, כאמור, כבר לנגד חכמינו הקדמונים, וכשאך החל חקר המקרא המודרני להבחין בין רצפים עלילתיים נפרדים בתורה התקבלה הדעה כי הקובץ, שכונה בעקבות חז"ל והמקראות "משנה-תורה" (או Deutronomy, כשמו המתורגם-יוונית של החומש), הוא קובץ עצמאי הנמצא לפנינו מבלי שהתערבב בקבצים האחרים, ברציפות כמעט מלאה.

הזיהוי המוקדם כי מדובר בקובץ אחד, אחיד למדי, השונה ונפרד משאר חלקי התורה, הביא לענף שלם בחקר המקרא העוסק ביחס בין משנה-תורה לבין חלקי התורה האחרים. נאומו הראשון של משה, שמכסה את כל הפרשה שלנו ומסתיים רק בפרשה הבאה, מאפשר להדגים את היחסים האלה.

 

בנאום זה משה מתאר את המסע מחורב ועד לעבר הירדן, שם נמצאים ישראל בעת הנאום. בנאום מספר משה על פרשת מינוי השופטים, על חטא המרגלים וחטא המעפילים, על הקפת אדום ומואב, מלחמת סיחון ועוג, הנחלת ארצם לראובן וגד ומינוי יהושע לקראת מותו של משה. אירועים אחרים אמנם חסרים בנאום הזה, אבל מוזכרים בהמשך הקובץ – צרעת מרים, מעשה דתן ואבירם וקללת בלעם שהפכה לברכה – כולם נזכרים במהלך הנאומים האחרים ובמסגרת החוקים.

כבר מעיון בתוכן ענייניה של רשימה זו אנו מבחינים בהיעדרם של חלקים רבים המתרחשים בתורה בין מעמד הר-סיני לבין ההגעה אל עבר הירדן – הקמת המשכן והחוקים שניתנים בו (שתופסים את סוף חומש שמות ואת כל חומש ויקרא), אירועי חנוכת המשכן ומסע המחנות, מעשה קרח, קנאת פנחס ומלחמת מדין, פרשת בנות צלפחד ועוד, כולם חסרים מנאומי משה ומהחוקים שהוא שם לפני העם.

והנה, כל האירועים ה"חסרים" שמשנה-תורה אינו מתייחס אליהם כלל, שייכים באופן שיטתי אל הרצף העלילתי המכונה "כהני"; משנה התורה חוזר, אפוא, דווקא על סיפורים לא-כהניים – וכמעט כולם שייכים אל הרצף האלוהיסטי (זה המכונה E), שבמרכזו, כמו ברקע המוצהר של כל נאומי משה – ברית חורב.

 

גם בחוקים נמצא הלימה מפתיעה דווקא אל "סֵפֶר הַבְּרִית" (שמות כד, ז), הספר שעליו נכרתה ברית חורב באותו רצף אלוהיסטי, ואשר בו כלולים הדיברות והמשפטים שבאים לאחריהם (שמות כ-כג). פסוקים שלמים מספר הברית מובאים כמעט מילה במילה בחוקת משנה-התורה, מהם חוקים כמו "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ" (דברים טז, טז=שמות כג, יז), או באופן בולט ומופגן בהרבה – פרשות שלמות כמו עשרת הדברות (דברים ה, ו-יז=שמות כ, ב-יג). מן החוקים הכהניים, לעומת זאת, לא נמצא שריד, כפי שהקדים רמב"ן על ספרנו:

הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבנו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל, ולא יזכיר בו דבר בתורת-כהנים.

מבחינת יחסיו של משנה-תורה אל שאר התורה, אם כן, מתגלה התעלמות מ"תורת-כהנים", ולעומת זאת שימוש רציף, כמעט-בלעדי, בתורה האלוהיסטית, זו שעליה נכרתה הברית בחורב, ובסיפורים שהיא מספרת סביב אירוע הברית הזה. כשלעצמו, אין הדבר מפתיע כל כך, ואדרבה, נראה שמשנה-תורה ממש שם דברים אלו בפירוש בפי משה (ד, ט-יד):

יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי… וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים. וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

בחורב, אומר משה, נכרתה כבר ברית עם העם ונכתבו עשרת הדברים (שכוללים, אולי, יותר מאשר מה שאנו מכנים "עשרת הדברות"), ואילו משה עצמו נצטווה על חוקים ומשפטים נוספים מלבד לוחות האבן – כזו שהוא ילמד את ישראל לקראת ירושת הארץ. משנה-תורה, אם כן, הוא ההמשך המוצהר של ברית חורב, אלא שבמקום חוקי ספר הברית שניתנו כבר בחורב, לפי הרצף האלוהיסטי, משה נותן כעת בעבר הירדן את החוקים שה' לימד אותו אז, בחורב, לפי משנה-תורה.

 

מסיבה זו ניתן לראות בחזרה של משנה-תורה על ספר הברית לא רק חזרה שיטתית, אלא עיבוד מכוון. פעולת העיבוד מעידה על רצון לעמוד בִּמְקוֹם, לעומת פעולה של שימור והבאת מובאות, כפי שעשו, למשל, התלמודים למשנה, המעידה על רצון לעמוד לצד, על-גבי. עיבוד כזה משמעו כי חוקת משנה-תורה אמנם באה, לפי האמור בתוכה-עצמה, לצד ברית חורב, אך הקובץ המשנה-תורתי כמכלול בא להציג את ברית חורב מחדש, להחליף את ההיצג של הקובץ האלוהיסטי לברית זו, ולקבל מעמד של בלעדיות. על רקע זה ניתן גם להסביר מדוע בספרות המקרא המוקדמת מקבל משנה-תורה את מעמד "תורת משה" הבלעדית ורק ממנו מצטטים – גם את חלקי התורה שבהם הוא משתמש – הוא בא לעבד ולהחליף.

אם כנים דברינו, אזי דברי משה אינם תוספת חוקים שהוא שמר עמו "בסוד" עד זמן הכניסה לארץ, אלא הם הם החוקים שניתנו לו בחורב, הם ולא אחרים, ודבריו של משה שפגשנו לעיל מדויקים ונכונים – אלו (ורק אלו) הם דברי הברית האולטימטיביים שעברו את אישורו האחרון של משה, כיוון שרק אותם ה' ציווה אותו ללמד את ישראל.

לפי השערת התעודות, שעמה צעדנו עד כה בדברינו, כל אחד מארבעת הטקסטים שמתארים את החוקים שנתן ה' למשה ולישראל טוען לבלעדיות בצורה זו או אחרת. את הצורה העוצמתית של בלעדיות אנו פוגשים כאן, במקור המשנה-תורתי – הוא לא רק טוען לבלעדיות אלא עושה זאת למרות קיומו של טקסט אחר – האלוהיסטי.

אולם בשלב מסוים קרה משהו דרמטי. למרות טענתם לבלעדיות, כל ארבעת הטקסטים השונים הוכרו כמקודשים ואמתיים, והכרח היה לשמר אותם זה לצד זה ולא לאבד מהם שום דבר שניתן להצילו. ההכרה כי כל הקבצים הם דברי אלהים חיים הובילה לשימורם במקביל למרות סתירות ביניהם, שאותן יש ליישב מעתה בדרך של דרש ואלגוריה.

בתורה כפי שהיא לפנינו נמצא כעת משנה-תורה לצד ספר הברית, ולא ניתן כעת להתעלם משתי ההצגות השונות של ברית חורב. מעתה יתפרש משנה-תורה כתוספת וחזרה על בריתות קודמות, כפי שמקובל להבינו בספרות הפרשנית והמדרשית. השונות והייחודיות שלו אמנם יוכרו ויקבלו יחס מיוחד, אך את מעמדו הבלעדי כ"תורת משה" החליפה התורה שלנו, על חמשת חומשיה וארבעת מקורותיה.

 

הטור התפרסם כאן; דיון ותגובות כאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s