ואתחנן – שני נאומים, שני מבטים

ואתחנן

בתחילתה של פרשת השבוע, פרשת ואתחנן, מגיע נאומו הראשון של משה אל סיומו – הוא מתאר את הבשורה הקשה כי לא ייכנס לארץ, ואת הציווי למנות תחתיו את יהושע שינחיל את הארץ לבני ישראל. פתיחה סיפורית ארוכה זו מסתיימת במסקנה העולה ממנה: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ" (ד, א).

הנוסחה הפורמלית "ועתה" מציינת שעד כה דיברנו על מה שהיה, ועכשיו, ועתה – אנחנו עוברים לדבר "תכל'ס", מה הולך לקרות. נוסחה זו קבועה ומשמשת אפילו בפתיחת מכתב שבו דרישה מעשית, גם כשאינה מציינת מעבר מדברי הרקע, שדורש להגיד "ועכשיו, לתכל'ס"; וכך נפתחים המכתבים המנהליים שנמצאו בתל-ערד ("וְעַתָּ…"), וגם בתוך המקרא עצמו – המכתבים שכתב יהוא אל שומרון ואל שרי יזרעאל (מל"ב י, ב).

אלא שכאן קורה בתורה דבר משונה למדי. בדיוק כשהחלק המעשי אמור להגיע, עם תיאור מעמד הר-חורב וחוקיו – חוקים שהם דרישות מעשיות, כפי שציפינו כעת – הנאום נגמר. התורה חוזרת לספר על משה בגוף שלישי, מתארת כיצד הבדיל את הערים שמגנות על רוצח בשגגה, ולאחר מכן פוצחת בנאום חדש של משה. מה פשרה של הקטיעה הזו? מדוע הנאום הראשון של משה לא מממש את עצמו?

כדי לענות על השאלה, יש לעמוד על כמה מההבדלים בין הנאומים. בעוד בנאום הראשון, שמוקדש רובו-ככולו למסע במדבר, יציאת מצרים כמעט שאינה נזכרת כלל, בנאום השני היא לא רק נזכרת שוב ושוב, אלא משמשת בתור ההצדקה העיקרית והראשית לשמירת החוקים (ו, כ-כד):

"כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם… לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה…"

התשובה לבן על החוקים מתכתבת עם שאלת הבן לגבי הפסח בחומש שמות (יב, כו-כז), אלא שכאן היא לא משמשת כטעם קרבן-הפסח, כפי שהיא מובאת שם, אלא כהצדקה לשמירת החוקים כולם! מקומה המרכזי של יציאת במצרים בנאום השני בולט, אפוא, לעומת היעדרה הכמעט-מוחלט בנאום הראשון. כיצד מבקש הנאום הראשון, אם כן, לשכנע בצורך לקיים את המצוות, אם הוא לא משתמש ביציאת-מצרים כטיעון?

הטיעונים של הנאום הראשון מתמקדים בכיוון אחר – ירושת-הארץ. החוקים מתוארים כמי שניתנו "לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ" (ד, א); "לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ…" (שם, ה); "לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ…" (שם, יד). הסיבה לשמירת החוקים, לפי הנאום הראשון, היא שהם חלק אינהרנטי מן התוכנית האלוהית לירושת ישראל את הארץ, הם חוקי הברית בארץ. אפילו אזכוריה הבודדים והלאקוניים של יציאת מצרים בנאום הראשון מכוונים אל ירושת הארץ (שם, לז-לח):

וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם – לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ, לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

יציאת מצרים, כמו גם ברית ה' וישראל שנכרתה בעקבותיה והחוקים שניתנו בברית הזו – כולם מכוונים אל הפיכת ישראל "לְעַם נַחֲלָה" (שם, יד) של ה', וכך גם כיבוש הארץ מכוון להפיכת ישראל לנחלת ה'. הברית שמכונן העם בארצו היא זו שמצדיקה את החוקים ומעודדת לשמירתם – רק כך יהפכו ישראל "לְעַם נַחֲלָה" בירושתם את הארץ בחסד ה'.

הנאום הראשון לא רק מצדיק את החוקים באמצעות ה"נחלה", אלא למעשה עוסק בכיבוש מתחילתו ועד סופו. הנאום נפתח "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי" (א, ד), בתומן של מלחמות-כיבוש, ומתאר באריכות את חטא המרגלים ואת הרפיון שפשה בעם בנוגע לירושת-הארץ. התלאות הרבות שנגרמו בשל החטא הזה מדגימות את הקו המנחה של הנאום – ברית ה' היא להיות לו לעם נחלה, היא מתקיימת לפיכך דווקא בירושת הארץ, שלשמה ניתנו החוקים.

משה משחיל תוכחות על ירושת הארץ לאורך כל הנאום, גם כשהוא סוקר את מסעות ישראל: בעוד ישראל בכו על כיבושו של "עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ.. בְּנֵי עֲנָקִים" (שם, כח), משה מספר כי המואבים קיבלו את ירושתם מאת ה' וכבשו אותה למרות הענקים – "כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה. הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים" (ב, ט-י).

דבר דומה הוא אומר לגבי העמונים (שם, כא), בני עשו היושבים בשעיר (שם, יב/כב) ואפילו הפלשתים (כג) – כל העמים סביב ישראל השמידו עמים גדולים ועצומים, חלקם אף בני ענק ממש, והמסעות על גבולם, כמו גם הנצחון נגד סיחון ועוג – שהיה בעצמו ענק "מִיֶּתֶר הָרְפָאִים" (ג, יא) – מדגישים את כשלונם של ישראל להיות לעם נחלה בחטא המרגלים, ואת חשיבות ירושת-הארץ כברית ה' וישראל.

הנאום השני, לעומת זאת, מושתת על יציאת-מצרים. הסיבה לשמור את החוקים היא חסד האל שנגלה ביציאת מצרים, שבה בחר ה' בעמו ונתן להם את חוקיו. הברית נכרתה, מבחינה רעיונית, לא בירושת הארץ אלא כבר ביציאת מצרים ובהר-חורב, בטרם יוכל ישראל לבוא אל הארץ ולנחול אותה. אחד ההבדלים הבולטים ביותר בין עשרת הדברים בגרסתם בחומש שמות לבין גרסתם בחומש דברים מצביע בדיוק על מרכזיות זו – תחת מנוחת האל בבריאת העולם כטעם למצוות השבת, מופיע הטעם "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם" (ה, יד) – תחת הבריאה, האירוע הקוסמי הראשי שמצדיק את סדרי-העולם, מופיעה יציאת מצרים – האירוע הראשי שמצדיק את חוקי הברית.

גם העידוד לכיבוש הארץ נבנה בנאום השני לפי קו זה. בניגוד לנאום הראשון, שבו ירושת הארץ היא המטרה, ומשה מעודד ומוכיח את ישראל בעזרת כיבושי העמים שסביבו, נצחונותיהם של עמון ומואב ונצחונותיו של ישראל על הענק, בנאום זה העידוד מגיע – איך לא – מיציאת מצרים (ז, יז-יט):

"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם. לֹא תִירָא מֵהֶם, זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם… כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם."

ההבדל בין הנאומים השונים, הצורה שבה הם מעודדים לירושת הארץ, מחד, ולשמירת המצוות – חוקי הברית, מאידך, מבטא שני מבטים שונים. המבט של הנאום הראשון מציג את החוק כולו ואת ההיסטוריה כולה כחלק מתוכנית אלוהית שבה ניתנו לעמים השונים ירושותיהם השונות, ולישראל ניתן תפקיד מיוחד – נחלת ה'. כשלונם הראשוני של ישראל לבחור בייעוד הזה, בחטא המרגלים, עיכב את כניסתם לארץ ואת כריתת הברית על חוקי הר-חורב.

המבט של הנאום השני, לעומת זאת, מציג את החוק ואת ההיסטוריה דרך האירוע המכונן של יציאת מצרים. באירוע הזה בחר ה' בישראל ומיד לאחריו נתן להם את חוקיו, ועל ישראל מוטל לקיים את החוקים כהכרת טובה על החסד שעשה להם ה'. הנאום הראשון, כאמור, היה יכול להיות נאום הפתיחה לחוקת משנה-התורה. הכל היה שם – הרקע לברית, הסיבות לקיימה, המעבר לשלב המעשי – אבל בדיוק אז נקטע הנאום. תחתיו, נבחר הנאום השני לשמש בתור זה שיציג במסגרתו את החוקים, וממילא יתאים אותם לאופי המבט שלו.

התורה אמנם בחרה, כרקע לברית, בחובתנו לה' כהכרת-טובה היסטורית, יותר מאשר חובתנו אל הייעוד להיות לו לעם נחלה, אך היא הותירה את שני המבטים הללו בתוכה. ועד היום, שני המבטים מתחרים גם בדעת הקהל העכשווית בישראל.

את ייעודנו כעם אנו יכולים, אם כן,  לראות בתור "עם נחלה" של ה', עם ששוכן בארצו כאור לגויים, ומפגין בארחות-חייו את ברית ה' ואת הערכים שלה. אך בידינו גם לבחור להיקשר אל חובתנו ההיסטורית לעבר, לאירועים המייסדים שלנו כעם – אנחנו, שיצאנו מעבדות, ממצב של השפלה ושלילת-אנושיות, עלינו מוטל כעת, כשנבראנו מחדש כעם וכאדם, לשמור את הברית. שני המבטים לפנינו, ובידינו נותרה – הבחירה.

 

הטור התפרסם כאן.