כי תצא – קִלְלַת אֱלֹהִים? תָּלוּי.

אמנם הפרשה הקודמת נשאה את השם "שופטים", אך דווקא פרשתנו – "כי-תצא" – היא זו שמכילה רבים מהדינים המסורים לשופטים –טיפול בעריות – החל בהסדרת הנישואין, דרך הייבום ועד ענישה במקרי אונס או הוצאת שם-רע, דיני נחלות וירושה, ואפילו ענישה פלילית בעונשי מלקות ומוות. במסגרת הציוויים הללו על ענישה התורה יוצרת רושם ראשוני שמטרתה היא הרתעתית – ביטויים כמו "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (כא, כא) שכיחים מאוד, וחוזרים בחוק המשנה-תורתי שוב ושוב; במקרה הזה התורה גם מודיעה במפורש שמטרתה היא הרתעה: "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" (שם).

בתוך המסגרת הזו התורה מודיעה על פרוצדורה נוספת השייכת לעולם הענישה בבית הדין – תליית העבריין המומת (שם, כב):

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ.

את תלית ההרוגים אנו מכירים מתרבות המזרח הקדום, והיא משמשת אקט מופגן של הרתעה, למשל – בתבליטי קיר המתעדים את כיבושן של ערים שונות בידי האימפריה האשורית. אחד התבליטים האלה שימש את אולם הכס של המלך סנחריב, והוא מתאר את כיבושה של העיר לכיש (שלנו בשפלת יהודה) במסע הדיכוי של מרד חזקיהו מלך יהודה נגד אשור בשנת 701 לפנה"ס. בתבליט זה מגולפים חיילי אשור כשהם תולים הרוגים על עמודים, ומבצעים מעשי זוועה אחרים כמו כריתת ראשים – מעשים שאמורים להטיל מורא בלב הלוחמים היהודים המגנים על העיר. גם מלכי מארי, ממלכה קדומה ששכנה בעמק הפרת, היו תולים את שבויי האויב, ומלך עילם במאה ה-18 לפנה"ס, סִיוֶּה-פָּלָר-ח'וּפָּכּ, אפילו הוציא צו רשמי שבו הוא מאיים על אויביו בתליה.

מעשים אלו לא נועדו רק כדי לייצר זעזוע ופחד, אלא גם כמימוש מובהק של עליונות באמצעות אלימות – השחתת גופו של האויב מפקיעה ממנו את האנושיות שלו ומנציחה את התבוסה שלו. כך אנו מוצאים שכמו האשורים, גם הפלשתים נהגו באופן מבזה בגופותיהם של שאול המלך ובניו שנפלו בקרב בהר הגלבוע (שמ"א לא, ט-י):  "וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם… וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן". נשים לב – מטרתם של הפלשתים היא לא לזעזע אלא "לְבַשֵּׂר", כשבשורת הניצחון היא ישראל המובס בדמות מלכו שגופו נשחת.

גם בתוך מערכת הצדק והמשפט השתמשו מערכות-חוק שונות באמצעי של תליה. חוקי חמורבי (מלך בבל במאה ה-18 לפנה"ס), למשל, דנים לתלייה אישה שרצחה את בעלה לטובת גבר אחר (סעיף 153), ומכתב מהעיר הפיניקית אוגרית כמה מאות שנים לאחר מכן מספר על תושב העיר שנתלה בצידון על חילול קודשיהם של האלים המקומיים. השימוש בתליה בחוק, בדומה לשימוש המלחמתי שלה, מכונן את גילוי הצדק באמצעי וויזואלי וממשי – הצדק מגלה את עליונותו דרך פגיעה בגוף של העבריין, כשם שהצד המנצח עושה לצד המפסיד – בפלשת, באשור, במארי ובעילם.

לצד תרבויות המזרח הקדום, גם המקרא נוקט בהשחתת הגוף כאמצעי לכינון צדק – למשל, בהמתה בסקילה. אך בחוק התליה שמופיע בפרשתנו מתגלים ניצניו של מאבק בפרקטיקות ענישה הפוגעות בגוף – מאבק שהפך לרחב ועמוק וטוטאלי אצל חז"ל. התורה, שאמנם מכירה בחוק בתלייתו של איש שביצע "חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת", אינה מאפשרת לתליה להגיע אל התוצאות המזעזעות של השארת גופה זמן ממושך על עץ, והיא מגבילה את זמן התליה ליום אחד בלבד (דברים כא, כג):

לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

אולם התורה אינה מתבטאת כאן במושגים של מוסר או חמלה, אלא במושגים של נוכחות אלהית, המוכרים לנו במיוחד מתורת כהנים. הביטוי "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ" מציין את החלת הטומאה במרחב המקודש – ארץ הנחלה, שעשויה להביא לסלידה של הנוכחות האלוהית, ולכן – לפגיעה בישראל. דוגמה לחוק אחר שמתאר את הטומאה ופגיעותיה נמצאת בפרשת העריות, שבה מזהיר ה' כי אי-שמירה על החוקים תוביל לטומאת הארץ ולפורענות (ויקרא יח, כה): "וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-יֹשְׁבֶיהָ".

מדוע חשוב לתורה, אם כן, להסדיר את השמירה על הגוף ועל כבודו דווקא דרך המושגים האלה? התשובה טמונה, כנראה, באחת ממטרותיה המקוריות של התליה – הוקעה. על הוקעה כזו מצווה ה' את משה כאשר העם זונה אחרי בנות מואב בשטים (במדבר כה, ד): "קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל" – ומטרתה ההוקעה מפורשת – השבת חרון אף ה'. אופן ההוקעה אינו מפורש כאן, אך הוא מתגלה מסיפור אחר, שבו גם מובנת מטרת ההוקעה היטב: הוקעת בני שאוּל.

לפי המסופר בספר שמואל, רעב הכה את הארץ "בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה" (שמ"ב כא, א), ודוד מבקש "אֶת פְּנֵי ה'" ונענה כי סיבת הרעב היא  "אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים." כעת פונה דוד אל הגבעונים – יושבי העיר גבעון שכרתו ברית עם ישראל, ונרדפו על ידי שאול המלך – ושואל אותם: "מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה'."

מאחורי שאלתו של דוד עומדת תשובת ה', לפיה זעמו של ה' על נחלתו נובע מהעוול שנעשה לגבעונים, אך טמונה בה הנחה נוספת – רק הגבעונים הם שמסוגלים לבטל את הגזירה, ורק אם יצליח לרצות אותם, הם יברכו את נחלת ה' ויצליחו להסיר את הרעב. מאחורי המחשבה הזו עומדת התפיסה כי לא גזירה עצמאית של ה' עומדת מאחורי הרעב, אלא קללת הגבעונים, שבתור אלו שנעשה להם עוול – זוכים לשיתוף-פעולה מצד האל. לכן, רק הם מסוגלים להסיר את הקללה, וזה יקרה רק אם יספקו את רצונם. משא ומתן עם הגבעונים מביא את הפתרון:

יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל… וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה' וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים… עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם…

המקרא לא רק מציין כאן את משך התליה הארוך, אלא את העובדה שהתליה וההוקעה השיגו את מטרתם – המים נתכו מן השמים, הבצורת הסתיימה, הרעב אמור להיגמר. סיפור הוקעת בני שאול חושף את מטרתה של ההוקעה – שיכוך הזעם האלהי על ידי בחירת הקרבן הנכון, האדם האשם בעוול שהוביל לזעמו של ה' ולפורענות שהוא מביא על הארץ. בסיפור זה מדובר בבחירה מוקצנת – העוול נעשה לקבוצה מסוימת, והיא שבוחרת את הקרבן שירצה אותה ויאפשר לה לבקש את הסרת הקללה.

המתתם של עבריינים, כפי שאנו לומדים גם ממקומות אחרים בחוקי התורה, אינה רק לשם ההרתעה. אל ההמתה מלווה גם תפיסה של כפרה על הארץ, בדיוק כמו הוקעת בני שאול בידי הגבעונים; למשל לגבי רצח נאמר (במדבר לה, לא-לג): "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת… וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ." לאור תפיסה זו, נועד לתליה מקום מרכזי בשיכוך זעם האל ובהסרת הטומאה והקללה מעל הארץ.

דווקא מסיבה זו, בוחרת התורה בדיוק כאן להשתמש באותם המושגים, אך במהופך: "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ" – התלוי הוא קללת האלהים, והוא המטמא את הארץ. לא הוקעתו של האדם היא המכפרת ומסירה טומאה, אלא דווקא קבורתו. התורה מלמדת כי לא הענישה והפגיעה בעבריין היא שמכוננת את הצדק, אלא דווקא היכולת לאמץ את נקודת המבט של ה', הסולד מן ההוקעה. הנוכחות האלהית אינה משגשגת כתוצאה מהשחתת האדם, אלא דווקא נפגעת. אימוץ נקודת המבט האלוהית מרומם את האדם, מציב אותו במקומו שיועד לו בבריאה – צלם אלהים, שבריר של נוכחות אלהית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s