עקב – כמה מהר נכבשה ארץ ישראל?

נאום המצוות הגדול של משה שאותו התחלנו בשבוע שעבר, מכיל בתוכו כמה וכמה תתי-נאומים – מהלכים רטוריים בעלי מטרה מוגדרת שמארגנת סביבה את תכני הנאום. יחידה אחת כזאת נמצאת בתחילת פרשתנו (ז, יב-ח, כ), ובה מפציר משה בישראל לשמור את מצוות ה' משום שבכך יזכו לברכה רבה, כשם שזכו לנסים רבים במצרים ובמדבר – נסים שנמנים בנאום ומדגימים את טענתו. היחידה הבאה (ט, א-י, יא) בונה אף היא מהלך עצמאי, שבו מודיע משה לישראל כי לא צדקתם היא שזיכתה אותם בירושת-הארץ; לשם הוכחת טענתו הוא סוקר את חטאיהם הרבים של ישראל במהלך מסעותיהם במדבר.

יחידות נאום אלו שונות זו מזו מבחינות רבות – הראשונה מתמקדת בפן החיובי שביחסי ה' וישראל – חסדיו של ה' ואהבתו לישראל, ואילו השניה בפן השלילי – חטאי ישראל והכעסת ה'; היחידה הראשונה מציגה את ירושת הארץ בתור גמול חיובי על צדקתו של העם – שמירת מצוות ה', ואילו היחידה השניה מציגה את ירושת הארץ כגורמת לאמונה מוטעית של ישראל בצדקתם. לאור הבדלים ניכרים אלה, לא מפתיע כי פרט נוסף גם הוא הפוך בין הנאומים – מהירות כיבוש-הארץ.

ביחידת הנאום הראשונה מתוארת ירושת-הארץ כתהליך ארוך ואטי, שאל לו להתרחש בחפזה (ז, כב):

וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט, לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.

משה מבטיח כאן כי ירושת-הארץ תבוא "מעט מעט", באטיות, משום שהסתלקות מהירה של האויבים תביא לשממונה של הארץ – חית-השדה תתרבה, חיות-הטרף יטילו את חתתן על בני האדם ויפריעו ליישוב הארץ. ביחידת הנאום השניה, לעומת זאת, מבטיח משה לישראל כי ירושת-הארץ דווקא כן תתבצע מהר (ט, ג):

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ… וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאַבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ.

נמצאנו אומרים – כאן מובטח "לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר", וכאן "וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאַבַדְתָּם מַהֵר" – ולפנינו שני כתובים המכחישים זה את זה. אז האם ירושת הארץ תתרחש מהר או לאט? האם העמים החיים בארץ יישארו בה לאורך תהליך ההתיישבות הישראלי או יאבדו ממנה מהר? האמת היא שגם ספרי המקרא המספרים על כיבושה של הארץ בפועל – יהושע ושופטים – לא מציגים תמונה אחידה בעניין.

 

ספר יהושע מספר שני סיפורים גדולים על כיבוש הארץ. סיפור אחד מכסה את חלקו הראשון של הספר (פרקים א-יב) ובו מסופרות סדרה של מערכות בזק צבאיות שבמהלכן כובש יהושע את יריחו בדרך נס, מנהל מבצע צבאי מבריק שבו הוא משמיד את העי ואת בית אל, ולאחר מכן בשתי מערכות צבאיות מנצח את ברית מלכי הדרום היושבים בחבלי יהודה ואת ברית מלכי הצפון שבמרכזם העיר חצור.

במערכות אלו מסופר על כיבוש מהיר – "וְאֵת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת אַרְצָם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ פַּעַם אֶחָת" (יהושע י, מב) ועל השמדה טוטאלית של האוכלוסיה המקומית – "אֶת כָּל הָאָדָם הִכּוּ לְפִי חֶרֶב עַד הִשְׁמִדָם אוֹתָם לֹא הִשְׁאִירוּ כָּל נְשָׁמָה" (שם יא, יד). תיאורים אלו הולמים את הבטחת משה "וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאַבַדְתָּם מַהֵר" – הן הכיבוש והן השמדת הכנענים תגיע במהירות ובצעדי בזק.

מחלקו השני של יהושע (וחלק משופטים), לעומת זאת, עולה סיפור קצת אחר. תחת הכיבושים המהירים והשמדת כל יושבי הארץ הכנענים, מתארים הסיפורים במחציתו השניה של הספר כיבושים שבטיים ולא-טוטאליים. לא יהושע והצבא הלאומי הם שכובשים את חברון (יהושע י, לו-לז) אלא כלב בן יפונה (שם יד, יא-יב); סיפור זה ממשיך גם בשופטים (א, א-כא) ומספר על כיבוש ההר בידי שבט יהודה, ולא בידי צבא לאומי בראשות יהושע, כאשר את חברון ואת דביר כובשים כלב ועתניאל חתנו. גם על העיר בית-אל מסופר כי בני יוסף כובשים אותה לאחר מות יהושע (שם, כב-כו), בניגוד לסיפור על כיבושה בידי יהושע עצמו (יהושע יב, טז); וניתן למנות עוד אי-אילו כפילויות וסתירות דומות.

הכיבושים השבטיים (שחלקם כמעט פרטיים, כמו של כלב ועתניאל) אינם מתרחשים במערכה צבאית אחת מהירה, ומסיבה זו מובן יותר מדוע הם גם לא משמידים את כל האוכלוסיה הכנענית בארץ. בחלקו השני של ספר יהושע ובתחילת ספר שופטים מתוארים שוב ושוב הכנענים שלא הושמדו, ושתחת זאת הושמו למס – וזאת גם באותן ערים שנאמר שיהושע כבש והשמיד את אוכלוסייתן, כמו ירושלים, גזר, תענך או מגידו. כיבוש שבטי ופרטי זה, המתנהל בשלבים רבים, הוא ממושך הרבה יותר, ומשאיר תמיד אוכלוסיה כנענית מקומית שקיימת לצד המתיישבים הישראלים – מה שהולם הרבה יותר את הבטחת משה הראשונה "לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר".

הפער שבין שני התיאורים השונים של ירושת הארץ ובין שתי ההבטחות ההפוכות שבנאום משה תורגם במחקר גם לפער בין אסכולות שונות המפרשות הן את המקרא והן את הממצא הארכיאולוגי. אסכולה אחת רואה בתיעוד של כיבוש שבטי מדורג וממושך תיעוד היסטורי אמין יותר, ואילו את סיפורי הכיבוש הלאומי המהיר היא רואה כעיבוד היסטורי מאוחר. לגישה זו, הישראלים והכנענים אכן חיו אלו לצד אלו בהשפעה הדדית ארוכה, ורק לאחר תהליך ארוך וממושך התגבשה ישות וזהות ישראלית יציבה. גישה זו מציגה את אתרי תקופת ההתנחלות שנחשפו  בידי ארכאולוגים כפזורה מזדחלת של יישובים ולא כגל כיבושים מסודר, ואת אופייה של ההתיישבות לא כישראלי מובהק אלא כמכיל זהות אמורפית ומעורבת שבה אלמנטים כנעניים וישראלים מעורבים זה בזה.

הגישה הנגדית רואה בסיפור הכיבוש המהיר של הארץ תיעוד אמין, ומעדיפה לצמצם את פרשנותו – הכיבוש לא החזיק מעמד והצריך כיבושים חוזרים, שבטיים, השמדת יושב הארץ לא התרחשה בכל הערים אלא רק בחלקן, וכיוצא בזה. גישה זו מסבירה את אתרי ההתנחלות כגל מהיר של התיישבות, כאשר את האתרים הארכאולוגיים המוקדמים יותר, שקיימים לצד אתרים כנענים, היא קושרת להתנחלות איטית מוקדמת, כמו זו שמתוארת לגבי יעקב שישב בסמוך לשכם, או לגבי יהודה שישב לצד תמנה ועדולם.

בהיעדר היסטוריה ישראלית כתובה מחוץ למקרא, נראה שנתקשה להכריע בין העמדות הללו: את שתיהן מבטיח משה בנאומו, שתיהן תוארו בחיבורים ההיסטוריים שבמקרא, ואת הממצא הארכיאולוגי ניתן להטות ולהסביר לטובת שתיהן. אולם אפשר כי ההכרעה ההיסטורית אינה חשובה, אלא המסר שהתהליכים השונים באים להעביר.

התהליך הראשון שמשה מבטיח – כיבוש איטי והדרגתי – נועד להתמודד עם חיות הפרא, "פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה". משה מלמד כי גם כשתרבות אנושית מבקשת להחליף תרבות מתחרה, כמו שביקשה התרבות הישראלית לעשות לכנעניות האלילית, היא לא יכולה למחוק אותה כליל, שכן החייתיות והפראיות המגולמות בחיית-השדה ממתינות תמיד מעבר לפינה. תהליך הנחלת הישראליות לעולם, אפוא, הוא תהליך הדרגתי וממושך.

התהליך השני שאותו מבטיח משה, תהליך של כיבוש מהיר ומיידי, שבו ישראל מחליפים לגמרי את התרבות הכנענית, עשוי לעורר בישראל את המחשבה שהתרבות שלהם עליונה ומוצדקת, ואין בה מקום לבדק בית ולשיפור. כנגד מחשבה זו מזהיר משה (דברים ט, ה):

"לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ."

המסר של כיבוש מהיר הוא רשעת הכנענים, אמנם, אך לא צדקת ישראל. לישראל נותר, בתרבות החדשה שייצרו, המון מקום לשפר ולתקן את מעשיהם, במיוחד אם הם מעוניינים להאריך ימים על האדמה שקיבלו.

בין אם מדובר, אם כן, בהתגברותו האיטית וההדרגתית של האדם על חית השדה, של האנושיות על הפראיות, ובין אם מדובר בשיפור ותיקון עצמי כדי שלא לשקוע בזחיחות – בארץ שאליה הם נכנסים נדרשים ישראל לעמוד בתהליך ממושך של תיקון ושיפור.

 

הטור התפרסם כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s