שופטים – כהונה ותורשה

בדיחה יהודית מפורסמת מספרת על יהודי שניגש אל הרב וביקש ממנו, תמורת כל סכום שבעולם, שיהפוך אותו לכהן. לאחר שהפציר בו מספר פעמים ונענה בסירוב שאל אותו הרב, אבל ר' יהודי, למה כל כך חשוב לך להפוך לכהן? ענה לו היהודי: אבא שלי היה כהן, וסבא שלי היה כהן – גם אני רוצה להיות כהן…

הבדיחה אמנם נשענת על הדמות היידישאית של 'עם-הארץ' שגם כשקרנו עולה – הוא נשאר בוּר שאינו יודע הלכות בסיסיות, אולם לאור חוקי הלויים והכהנים שבפרשה שלנו, ועיון במקרא בכלל, נראה שטעותו של היהודי-הכהן-בלא-דעת חושפת פער קיים ומתמיד בין כהונה כמקצוע שבוחרים בו לבין הכהונה כמשפחה שנולדים אליה. חוקי הלויים והכהנים שבפרשתנו, ובספר דברים בכלל, מפורסמים בתור כאלו שמוחקים כל אבחנה שבין כהן ובין לוי (יח, א):

לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן.

החוק המשנה-תורתי דבק בכינוי "הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" לכל ארכו, אך אצלנו מקבלת הזהות בין כהן ולוי משנה תוקף – החוק מדגיש כי כל הלויים הם כהנים, חסרי נחלה, משום שכולם אוכלים את "אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ". חוק הכהן והלוי שבא מיד לאחר מכן מדגיש זאת אפילו יותר (יח, ג-ז):

וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם… כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה'…

וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה'.

הכהנים נבחרו "מִכָּל שְׁבָטֶיךָ", משמע שהכהנים הם שבט – שבט לוי, ותפקידם "לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה'"; מיד לאחר מכן מבהירה התורה – כל לוי יכול לבחור להגיע "מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ" אל המקדש ולבצע את תפקיד הכהנים – לעמוד לשרת בשם ה'. נמצאנו למדים כי כל לוי יכול מבחירתו להיות כהן, וכדי להתכהן עליו להגיע אל המקדש.

אולם זו אינה ההשקפה היחידה בתורה על היחס בין הכהן ללוי ובין תפקידיהם השונים.

השקפה אחרת, שמתגלה במעמד ברית-חורב, מוסרת את עבודת הקרבנות בידי "נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, ה), ומשמע שהם מכל העם, ולאו דווקא משבט-לוי. את הקניית הכהונה לאנשים מכל העם הוצע לקשור עם חוק הבכור שמופיע בתורה לפני יציאת מצרים (שמות יג, ב): "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" – משמע שהבכורות מוקדשים לה', והם הופכים לאותם "נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" המשמשים ככהנים. כמו הלויים – כאן הבכורות נתפסים ככהנים פטנציאליים, שעליהם לבחור בתפקיד כדי להתכהן.

החוק המשנה-תורתי, לעומת זאת, מעניק את הכהונה באופן בלעדי לשבט לוי: שבט הלוי הובדל עוד בחורב "לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ" (דברים י, ח), ורק הלוי יכול לבוא ולהחליט שהוא משמש בתפקיד כהן. האפשרות של "כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי" (מל"א יב, לא), שהחוק המשנה-תורתי מתנגד אליה, מזוהה לפי השערת-התעודות עם מקורות לא-כהניים, שבהם מופיעים ברית-חורב וחוק הבכורות.

השקפה אחרת על היחס בין כהונה ללוייה, גורסת השערת התעודות, נמצאת במקור הכהני, ומודגשת במיוחד בסיפור קֹרח. במעשה קרח ועדתו, כזכור, מבקש קרח, בכיר מבני-לוי, להעניק כהונה לכל העדה "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'" (במדבר טז, ג) – בקשה שאין להבינה אלא כפי שמשיב משה לקרח (שם ט-י):

הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם… וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה?!

ההתעקשות של קרח הלוי לשמש גם ככהן – בדיוק כפי שמורה לו החוק שבפרשתנו! – היא שהובילה לאש היוצאת מאת ה' ושורפת את כל עדתו. המסקנה היא ברורה – "לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ" (שם יז, ה), ולא רק ההקטרה מבדילה בין בני אהרן ללויים כמסקנה מהאירוע, אלא כל עבודת הקרבנות (שם יח, א-ג):

וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ… וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ…

המקור הכהני יוצר, אפוא, חייץ ברור בין תפקידי הלוי לתפקידי הכהן, הכהן הוא רק מבני-אהרן, ואל הכהונה נולדים, ואי אפשר לבחור בה.

ההבדלים החדים האלו בין המקורות הולידו תיאוריה מפורסמת של יוליוס וולהאוזן, שמבקש לתלות את מקורות-התורה בתמורות ההיסטוריות שבתולדות-ישראל. תחילה שימש כל אדם ככהן – חנה הקדישה את בנה שמואל והוא "מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי ה' נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד" (שמ"א ב, יח), "וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ" (שמ"ב ח, יח), ולהבדיל – ירבעם מינה "מִקְצוֹת הָעָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת, הֶחָפֵץ יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ" (מל"א יג, לג). את התקופה הזו משקפים המקורות המעניקים סמכות פולחן לכל העם.

לפי וולהאוזן, הקניית הכהונה לבני לוי בספר-דברים נקשרה במיסוד הפולחן – שכן כבר בממלכת-ישראל שימשה משפחת לויים "כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי" (שופטים יח, ל); אך יותר מזה – בריכוזו של הפולחן ב"מָקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" במשנה-תורה: התקווה היתה שכל הלויים ינטשו את מקדשיהם ויעברו אל המקדש היחיד, שבו "חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ" (דברים יח, ז). בפועל, כשריכז יאשיהו את הפולחן בירושלים הוא לא הותיר זאת כבחירה וולונטרית (מל"ב כג, ח): "וַיָּבֵא אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה," וכך, משהבמות טומאו, נוצר בפועל הבדל בין כהני-ירושלים לכהני-הבמות (שם ט): "אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלָ‍ִם כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם."

ההבדל שבין כהני ירושלים לכהנים שנאספו "מאחד שעריך" מזכיר מאוד את ההבדלים שבין הכהן ללוי בחוק הכהני – שניהם נמצאים במקדש, אלא שעבודות המזבח שמורות לכהנים; ומה שמרתק במיוחד הוא שכמה עשורים אחרי יאשיהו, יחזקאל (מד, י-טו) בעצמו אומר זאת:

הַלְוִיִּם אֲשֶׁר רָחֲקוּ מֵעָלַי בִּתְעוֹת יִשְׂרָאֵל… וְהָיוּ בְמִקְדָּשִׁי מְשָׁרְתִים… לָעָם וְהֵמָּה יַעַמְדוּ לִפְנֵיהֶם לְשָׁרְתָם, יַעַן אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ אוֹתָם לִפְנֵי גִלּוּלֵיהֶם… וְלֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי…

וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי – הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם…

הלויים, לפי יחזקאל, הם ששירתו במקדשי הבמות ולכן לא יקרבו לעבודת המזבח אלא משרתים רק את העם, ורק הכהנים בני צדוק, ששמרו את משמרת-המקדש, ראויים לכהן בעבודות המזבח ולשרת את ה'. ההבדל הזה חופף את ההבדל שבין הניסוח הכהני לתפקיד הלויים "לַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם" (במדבר טז, ט), לעומת הניסוח המשנה-תורתי שבפרשתנו "לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ".

לתיאוריה הזו קמו התנגדויות רבות, מפורסמת במיוחד זו של יחזקאל קויפמן בספר "תולדות האמונה הישראלית". קויפמן טוען שתפקידו המיוחד של שבט-הלוי קיים בכל ההיסטוריה ישראלית, שסיפור קרח לא משקף את יחזקאל או את מהפכת-יאשיהו, ובכלל – שהתורה אינה תוצאה של ההיסטוריה-הישראלית, אלא להיפך – ההיסטוריה הישראלית נוצרה, נתפסה ונכתבה לאור התורה.

בין אם נבין כך ובין אחרת – בפרשתנו הלוי בא "בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ" לשרת. הכהונה היא בחירה אישית שלו, ונתונה לרצונו הטוב. אך המקרא כולו, בכל מקורות התורה, מספר סיפורים אחרים – הכהונה התרכזה והצטמצמה באופן תדיר, ורק בידי אלו ששמרו בקנאות על ברית ה' כשאחרים עזבו אותה – בין אם אלו בני-לוי בחורב, אהרן ובניו במעשה קרח, פנחס בן אלעזר בשטים, הכהנים בני-צדוק אצל יחזקאל או כהני-ירושלים בימי יאשיהו. אל הכהונה לא מספיק להיוולד, כמו בבדיחה היידישאית; כדי לשמור על עבודת-ה' צריך לבחור בה בדבקות, גם כשכולם עושים אחרת.

 

הטור התפרסם כאן.