[מקור ותגובות]

התמונה של ‏אלון ברנד‏.

א.
כמה נאה התמונה הזו בעיני. כל כך הרבה מתרחש בתוכה.
במבט שטחי, כשראיתי אותה לראשונה, עלה בי אותו גיחוך ישראלי על התמימות המטופשת של התיירת מסין. אני מניח שאלמלא הלעג הזה, כלל לא הייתי מגיע לראות את האירוע המצולם, שזכה לתפוצה דווקא בתור בדיחה, בדיחה על חשבון אדם אחר מתרבות אחרת שבסך הכל יצא שוקיסט. פחח.

ב.
אבל במבט נוסף, נראה לי שלא רק נאיביות חסרת ידע עומדת מאחורי הרגע המצולם הזה. אלו שני עולמות שנפגשים:
בתפיסה הדתית היהודית (אם להכליל) עיקר ההתרחשות הרוחנית מצוי בפער הבלתי נתפס בין האדם אל האל הנשגב, או בנסיונות הגישור עליו. האדם מקבל מהאלהים תורה, שואף אל קרבתו ומתרחק ממנו חליפות. כדי להגיע אל השגב הנורא, האדם חייב לעבור היטהרות, לבדל את עצמו מהעולם הסובב. גם היום, כשהוא מצוי בטומאה – מבחינה פורמלית – הוא מבצע מעין היטהרות כזו בברז שבכניסה. מים שמנקים את הזוהמה הדבקה באדם מן העולם הסובב, מים שמטהרים ומרוממים ומבדילים לקראת הכניסה אל מקום קדוש ואל עבודת הקודש.

ג.
והלא כאן נעוץ כל הסיפור. התפיסה הדתית של המזרח היא הרמוניסטית. האדם שואף להגיע לשלווה ושלמות פנימית, הרמוניה בין כוחות הנפש ובין חלקי הגוף ובין אלו לאלו, ובין האדם לסביבתו.
והנה מגיע אדם כזה מסין אל אתר דתי מהקדושים והמפעימים בעולם, כך נאמר לו. ובכניסה – מקור מים חיים, ברז מעוטר עם כלים מיוחדים למלא בהם ממימיו. האפשר שלא יתבשם מכל הטוב הזה, שלא יתמלא בשלווה שמשרים המים הקרירים כהכנה אל הכניסה אל מקום קדוש כל כך?מה יעשה הסיני ולא ישתה?

ד.
והלא כל ההבדל שבין מזרח למערב, בין הרמוניזם הוליסטי סיני לטרנסצנדטיות מונותאיסטית, מקופל בתמונה הזו. וכך אירע ששני עולמות פנימיים עשירים כל כך נפגשים בתמימות פשוטה של אדם פשוט בנטלות ובברזים שבכניסה לכותל.

מאי תענקסגיווינג

מאי תענקסגיווינג, ליתן הודיה.

שפעם אחת בימי מלכות אנגליא היו מרדפין פילגרימין שלהם ונסו עד לקצה מערב לארץ אמריקי. היו עומדים שם בצינה בלא מאכל ובלא כסות עד שנתעוררו רחמי בני אמריקי הראשונים שקורין אינדינין (הגה: אמריקין נאטיבין) עליהם והאכילו והשקום עד שבא ימות החמה.
כיוון שבאו ימות החמה היו השדות מצמחים יבוליהם מעט מעט, סוף דבר עמדו בימי אסיף והודו למקום ברוך הוא על תבואות השדה.
כשם שהודיה לגבוה כך הודיה להדיוט. כיון שהודו לפני קונם, קראו אצלם אותם בני אמריקי האינדינין להודות לפניהם על החסדים שגמלום, ועשו עמהם סעודה שלהודיה ושבח למי שהוציאם מאנגליא והביאם לאמריקי ונתן להם לחם לאכול ובגד ללבוש. אותה סעודה כיצד, היו מביאין מכל פרי הארץ, ואיזה זה אלו דילועין ותפוחים שלאדמה המתוקין ועוף הטורקי.
אותו יום עשאוהו יום טוב וקבעום ימים טובים בהלל והודיה ואכילת טורקיין ומקח נאה במחיר מצחיק באיביי.

התמונה של ‏אלון ברנד‏.

[לדיון ותגובות]

האמת היא שיעל פירסט בכלל לא הרגישה צורך כזה, לא לשמור נגיעה. כלומר, כמובן שהיא הרגישה צורך, היא הרגישה אותו עד שורשי השערות הנאנקים למגע אוהב, ולו הדקיק ביותר. אבל זה היה צורך עז בגוף, והוא לא חלחל אל שום מקום בנפש. היא באמת באמת הייתה בסדר לגמרי עם עצמה, לבד. ועם הרעיון הזה שחשוב לשמור על ההלכה, כי זו המסגרת שלה וזהו, זה לא לדיון.
וכשיעל נתקעה פעם בטרמפים בצומת ערערה באמצע הלילה והייתה הכי לבד שאפשר להיות, גם אז היא הייתה בסדר. ולא כי עשרים דקות אחר כך עצרו לה זוג ממיתר והציעו לה לישון אצלם. לא, היא היתה בסדר עם זה, עם מי שהיא בלי להכניס אף אחד אחר לחדר שבנתה לעצמה בלב.
כך יצא שאין ליעל שום מושא קונקרטי לצורך הזה של הגוף במגע ובחום, וזה נותר צורך של גוף, מהאלה שקשה לא לספק אותו מדי פעם וכנראה להתחרט על זה אחר כך, אבל בהחלט לא משהו עמוק מדי מעבר לזה.

ואז הגיע שילה. כלומר, מה זה הגיע, נכנס בסערה. יעל ידעה שיש אלוהים, בחדר שלה בלב. לא שהיא ידעה, לא היה לה מושג אם ישנו באמת, אבל היא הרגישה שהוא שם וגם מסביב ולכן הוא היה שם וזה הספיק לה. וכך היה הלב שלה מסודר, במגירות הקטנות החמודות שלו עם ידיות מעוצבות כמו בבית של דודה מרים.
ושילה פשוט שיגע אותה, עם ההערות הנכונות תמיד, עם ההסתכלות הפשוטה והחותכת על הכל, עם המטאפורות, כן, אלו לא היו דוגמאות יומיומיות, אצל שילה אלו היו תמיד מטאפורות, מיוחדות כאלה רק שלו. עם חוסר הוודאות שהוא הקרין, שהיה גם וודאות אבל בדברים שהיא חשבה שבכלל לא נמצאים בחדר שלה בלב. הוא שיגע אותה כי לא רק שהעז להיות אחר כל כך ומעניין כל כך, הוא גם העז להיות בן. ואחד מושך למדי, בעיניה לפחות.

וזה העמיד את יעל פירסט, לראשונה בתחום זה, בבעיה. כי לדבר עם שילה היה זורק את הלב שלה לגבהים ומפיל אותו לתהומות, ולהסתכל לו בעיניים ולראות איך הוא רואה אל תוכה ורוצה לגלות כל מה שיש שם (אולי גם לאהוב, לחש קול קטן בתוכה), כל זה היה אפשר ואולי גם קל. אבל שורשי השערות עשו עכשיו ברית עם העור ועם הציפורניים (וכנראה גם החמימות המוזרה בבטן קשורה למהלך הפוליטי-צבאי המשותף הזה) וכולם צעקו עליה, לעזאזל יעל, אנחנו צריכים כבר מגע ומהר. והם צעקו לה חזק עד שזו כבר חדלה להיות ברית של הגוף ונעשה צורך בנפש. עכשיו היה זה הלב שלה השתוקק לקרבה אמתית, כזאת שבאה כמו חום על האצבעות הקפואות של הרגליים בחורף,חום של עור בעור שיחלחל עד הלב ויחמם אותו.
יעל ידעה שזה אסור, כי זו המסגרת שלה וזהו וזה לא לדיון. אבל משהו פה היה מעבר לכל דיון, הרי איך דבר כל כך טוב יכול להיות מראש מחוץ לאפשרויות?

כי את תתחילי עם זה ולכי תדעי איפה תסיימי יעל, אמרה לה הודיה. ואני לא אומרת לך את זה כמו מורה באולפנה או כמו אמא, זה לא בקטע הדוסי הזה, זה כי זה פשוט ככה, את מבינה. גם שילה שלך משתגע מזה, מה נראה לך. ואז תחזיקו ידיים כי איך לעזאזל אפשר, ואיפה זה יעצור. אז תתחתנו, כדי שהכל יהיה מותר. אני יודעת מה את חושבת. אבל אני מכירה אותך יעל, זה לא את. ואז תהיי מישהי שהיא לא יעל רק כי נכנעת לצורך הזה.

ויעל ידעה שזה לא סתם שהודיה והיא מדברות על הכל בערך מאז שהן יודעות לדבר כי אין ספק, הבחורה הזו מכירה אותה טוב, אפילו מדי. אבל למה היא לא יכולה להבין שהיא חייבת, חייבת את שילה לידה, מישהו להלטף בו בחשכת הלילה, מישהו שיחזיק אותה ותוכל להרפות בין זרועותיו. למה היא יכולה להבין רק את יעל של הלבד, את יעל פירסט שתמיד ידעה.

ואולי היא מבינה אותה טוב מדי.

[לדיון והתגובות הרבות]

***

[כעבור שנה]

האמת ששנה חלפה מאז, ובשנה שחלפה יעל פירסט הספיקה ללמוד מה זה כאב, וכמה קצוות פתוחים נשארים בחיים בלי שום מענה, כמו כאבי פנטום באיבר קטוע שאין ממש מה לעשות איתם, הרי האיבר הקטוע כבר לא שם. צריך רק לחכות שיעברו.

כי בשנה שחלפה יעל נפרדה משילה שהיא כל כך אהבה והלכה חודשים ארוכים בלב שבור ברחובות ירושלים הקרים. היא לא רצתה להיגאל מהייסורים שרבצו עליה, כי הכאבים הזכירו לה שפעם היתה שם אהבה, כמו בור שמזכיר שפעם היה שם עפר.
שילה היה חוזר אליה מדי פעם, בזכרונות, בחלומות, בדמיון, חוזר ומזכיר לה כמה חסרה לה הקרבה הזו שהיתה ביניהם פעם זו שכל כך שיגעה אותה, שהטרידה אותה בלילות הקצרים של קיצים שחלפו.

יעל יצאה מאז עם עוד כמה בנים. היא גם באמת רצתה אחד מהם, אבל הוא החליט לשבור את מה שנשאר לה מהלב. והיא המשיכה לשמור נגיעה.
אבל אם הודיה היתה שואלת אותה עכשיו (מאז שהיא התחתנה כבר קשה לדבר איתה כמו פעם) היא היתה עונה שיותר מכל, היא צריכה חיבוק גדול.

 

סקרוטין פוצי תחתאות, מפני מה נגנזו מן העולם

ואת כל החיה אשר אתכם.
פתח רבי בא, סקרוטין פוצי תחתאות שבראן הקב"ה מפני מה נגנזו מן העולם.
שבשעה ששלח המקום כל בהמה חיה ועוף אצל נוח היה מזווגן זוגין זוגין ומעלם אל התיבה. בא לשם סקרוט אחד וסקרוטה אחת ועשאם זוג והעלם. כיוון שעלו לתיבה היו משיחין בלשון סקרוטי זה עם זו ונתקשר לבו בלבה ושמא גם לבה בלבו.
עד שפעם אחת נעצרו גשמים שנא' ויכלא הגשם מן השמים, ושבו פני אדמה כבראשונה ובקשו כל בהמה חיה ועוף שהיו שם לירד.
אמר לה סקרוט לסקרוטית, רוצה לצאת אתי? כאילו מהתיבה זתומרת, אבל גם לשבת מתישהו לקפה יהיה נחמד כזה אם את זורמת.
אמר לו, תשמע, אני לא לגמרי סגורה על עצמי כרגע, זה לא אתה בכלל, אני גם לא יודעת אפילו מה קורה ביני לבין נוח, זה נורא מורכב, ובכלל אני מרגישה לפעמים שאין משמעות לזה שאני אוכלת אבר מן החי, ומי אמר בכלל מה אני הולכת לעשות בהמשך החיים.
היה סקרוט מיצר, לפי שהיה אוהבה, מכל מקום אמר לה, אם אין את יכולה בכך אני אי אפשי בכך. נפנה והלך לו.
כיוון שנסתכסכו דעותיהן זה אצל זו החלו לבותיהם מסתכסכים. סופם שנפרדו, והיה הולך כל אחד אל מקום שלבו מורהו והיו מיצרין והולכין, מיצרין ובוכים. סוף דבר נכחדו מן העולם ונגנז זכרם לצדיקים לעתיד לבוא.
הדא הוא דכתיב ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם ואת כל נפש החיה אשר אתכם. שאין ת"ל אשר אתכם, ומה ת"ל אשר אתכם, שעמכם באותה שעה, להוציא את הסקרוטים פוצי תחתאות שכבר נגנזו מן העולם לעתיד לבוא.

[הצטרפו לדיון ותגובות בפוסט]

בחירות בארץ אמריקי

[פורסם לרגל בחירות 2016 בארה"ב]

א.
דמוקרטיא שלאמריקא כיצד, הולכים כל בני אמריקי ונכנסים כל אחד לפנים מן הפרגוד ומטילין אוסטרקא אחת שכתוב בה שם מי שבוחרין אותו להתמלך עליהם.
נוטלים כל אוסטרקאות ומונים אותן וכל מדינה ומדינה שנמצאת רובה ממליכה עליה איש פלוני, הרי שרי אותה מדינה נעשים של אותו פלוני. וכן מדינות הרבה. ומי שרוב שרי מדינות בידו מיד ממליכין אותו עליהם.

ב.
מעשה שפעם הוצרכה מדינה אחת ליפול בחלקו של נשיא וג'ורג' בוש שמו. מנו כל אוסטרקאות שלה וחזרו ומנאום עד שלא נותרו אלא מקצת שפסלום, סוף דבר נפלה בחלקו. נמצא שאף על פי שאין רוב אנשים רוצים בו בנשיא זה, אותה מדינה שנפלה לו בחלקו הכריעתו לכף נשיאות. ובא מעשה לפני בית דין וטהרוהו.

ג.
שוב מעשה שהיה להם רשע אחד נואף ומגדף ושוטה ובעל זרוע שנתמלך על כל רפובליקין שהיו שם, ורשעה אחת שכולה מרמה ומיעוטה עליבות ואין לה משל עצמה כלום, והיו אנוסים שיהוא בוחרים בו או בה.

ד.
לפיכך כשאני רואה היום המוני בני אמריקי מהלכים אצל קלפי שלהם ושתי גורלות שלהן זה לעזאזל וזה לעזאזל, ושמא מה שיבחרו רובם לא יהיה רוב שרי מדינות שלהם ונמצאו מחליפים פיל בחמור, מודה אני למקום ב"ה שנתן לנו דמוקרטיא שלישראל שאינה כשל אמריקי, שדומקרטיא שלנו כל כמה שהיא רעה, פורענויות מן המין שאנו רואים היום אין בה, בחסד השם עלינו.

כ"ט בנובמבר

כ"ט בנובמבר ושרו של תאילנד


א.
משעה שהחלו ישראל עולים לארצם מגלות אחרונה ונקבצים מכל הארצות כבר היו אומות העולם משגיחים בהם שאי אפשר להניחם בארץ ישראל כמות שהיא. ישמעאלים שדרו שם ביקשו לאבדם והיו מהרגים נפשות מישראל. מלכות שלאנגליא שהיתה מושלת בארץ אותה שעה ביקשה ליפטר מאלו ומאלו כאחד. ושאר אומות, זה אומר בכה וזה אומר בכה. כינסו ועדות הרבה ושפכו דיו הרבה לבטלה וציירו מפות וחלקום ומחקום וחזרו וחלקום, הצד השווה שבהן שדרכן לילך ולהזיק הנייר והדיו.

ב.
אחר שחלקו חלוקות הרבה נמצא שקבלו אוה"ע חלוקה אחת ובכ"ט בנובמבר הוא ער"ח דצמבר בקשו להמנות עליה ולעשותה הלכה. כאותו משפט שלשלמה המלך ע"ה, כך בין ישראל לבין ישמעאל. שישראל אומרים ולוואי מקצת ארץ חביבה זו בידינו, גזורו, וישמעאל אומרים, גם לי גם לך לא יהיה, הניחוה כמות שהיא ויכבשוה אחינו מעבר הירדן וממצרים. לפיכך זכו ישראל והיו נמנים אומות העולם לחלקה וליתן ליהודים מקום בתוכה.

ג.
כיצד היו נמנים, יושבים כל שרי אומות כחצי גורן עגולה שלסנהדרי גדולה ויושב ראש שלעצרת יושב בראשן וגזבר מקרא לפניהם ואומר אפגניסטן, נו, ארג'נטינא, אבסטיין, אוסטרליא, יס. וכן כל מדינה ומדינה ומה שקבל עליו שר שלה שבעצרת, עד שגומר כל הפרשה כולה. רבו מזכים על המחייבים וקבעו הלכתא למשיחא להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

ד.
כל מדינות שבעולם נתכנסו לאותה עצרת חוץ מאחת, ואיזו זו, זו תאילנד. בראשונה שמה סיאם, ולמה נקרא שמה תאילנד, נוטריקון תהא אי לנע ונד, שמי שהוא נע ונד בעולמו ילך שמה כמי שמפרש אל איי הים. ויש אומרים סיאם סיים, זה שהוא מסיים מה הוא אומר, תאילנד. מכל מקום לא באה אותה מדינה לימנות עלינו באותה שעה.

ה.
שר של תאילנד היכן היה, אמרו, בתאילנד היה וקראחנות היה עושה, כיוון ששמע על ישראל וצבאה מיד הטמין עצמו בתאילנד שלו, לפיכך לא בא. ומעשה אבות סימן לבנים, ואילו לא בא כ"ט בנובמבר אלא ללמדנו עניין זה – דיינו.

עד מתי ובית שמאי

[מקור ותגובות]

ערב חנוכה קודם ג' שנים סוגרים היינו בביסל"ח כל מי שנדבו לבו, היינו שהתנדב לסגור, היינו שאין לו חברה.
ערבי שבתות שעה שאין לו לצה"ל במה שיתיגעו חייליו הן וירוחם קרובה הית, בא אצלנו הר"ר עודד מיטלמן ושח לפנינו מעניינו של חנוכה, בטעם מח' בית הלל ובית שמאי כנגד ימים הנכנסים וכנגד ימים היוצאים. מה אמר איני זוכר, אבל בוודאי דברי תורה נאים וחביבים אמר, שכך דרכו של הרב עודד בעלמא ובפרט אצל חיילים שדעתם קצרה. פטרנו בברכה ובשלום ושבנו לחדרנו.
אותה שעה יושבים היינו בחדר ונוהל שבת היה. אמרנו, מה בין בית הלל לבית שמאי. אלא שבית הלל מונין כנגד הימים היוצאין, היינו עד מתי, לאמור עד מתי ימשיך הדבר כדרך שהיה ימים הראשונים. ברם בית שמאי כנגד ימים הנכנסים, היינו כמה עוד, לאמור כמה עוד נשאר לפנינו ונשתחרר. ישבנו ושמחנו בתורה שנתחדשה לנו כאותה תוספתא עתיקתא ששמחה את רבותינו.
מיד נפתחה דלתו שלחדר, והיה עומד בה בן הרוש הקצין של מחלקה אחת. אמר כמי ששואל, שמעתי בטעות עד מתי או כמה עוד? אמרתי לו, חלילה, מפקדנו, אלא שביאור נאה יש לנו בזה במחלוקת בית הלל ובית שמאי בנר חנוכה כנגד ימים הנכנסים או כנגד ימים היוצאים.
אמר לנו, ביינישים, טרק הדלת והלך לו כשהוא שוחק.

חותמו שלחזקיה מלך יהודה

[התפרסם עם ההודעה על גילוי חותמו של חזקיהו מלך יהודה]

התמונה של ‏אלון ברנד‏.

פעם אחת בקטנותי נטלנו אבא והוליכנו לבית הרב קוק. ושם בביתו רואה אדם היכן ישב והיכן כתב והיכן היו לומדים ממנו תלמידיו. תינוק שאין דעתו יפה אין הוא מבין גדולים על מה הם מתרגשים לפיכך הוא מתבונן והולך ולבו תמיה. עד שבאנו אצל כתב שכתב הרב קוק וחתם בחתימתו, מיד ננער אבי ותפעם רוחו והעמידני לפניו והראני חתימת ידו, אותם קוים דקיקים של אותיות עבד לעם קדוש.
אותה שעה שח לי אבי מעשה, אמר פעם אחת נתגלגלתי לראות סידורו של החסיד רבי לוי יצחק מברדיטשב ע"ה שמוליכים אותו נכדיו מאחד לחבירו, ופעם אחת נזדמן אצל נכדתו והראיתהו לפני משה אידל, ואף אני הייתי עמהם באותה כפיפה. הטעם איני זוכר. אחזו אידל כאוחז גחלי אש וברתת ובזיע פתחו ואותיותיו הצפופות כתובות כתיבת יד ועליהן הערות וחילופים ושינויים. וכל עמוד ועמוד שמהפך בו אידל מיד מצביע מה טיבו של חילוף זה ושל תוספת זו, ומה תורה יש לו לר' לוי יצחק בעניין ואי זה דבר סתר וקבלה נתלבש בו בכל אות ובכל תיבה. אותה התרגשות שהיתה לו לאידל נתדבקה בכולנו, כביכול רבי לוי יצחק עמנו היה אותה שעה ואורו של צדיק מסבבנו, ואף על פי שרובם אינם נאמנים על התורה ומצוותיה, מאור שבה הרגישו הכל. נטלנו הסידור מאחד לחבירו כמעשה אתרוג של ר' לוי יצחק שנטלוהו כל העיר וכל אחד שבא לידו מזדעזע ונעשה בשרו חדודין מחמת אורו של צדיק.
ועתה אנחנו עומדים אצל כתיבת יד מרבינו הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ולא נרגיש בו.
ובכן כך היה מעשה. לימים התגלגלתי אף אני אצל כתיבת יד ממורנו רבי משה ברבי מימון בחתימה הניכרת ואינה מזדייפת ואעפ"י שלא הניחוני להחזיקו ביד, מכל מקום תוך זכוכית מכאן ומכאן את נוטלו. נטלתיו והרגשתי אותה אימה ויראה ורתת וזיע כמי שרבינו הרמב"ם ניצב נגדו.
ועתה נמצא לפנינו חותמו של חזקיהו מלך יהודה מולידם של ישראל כאמרו באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה, ולבו של אדם נרעד.
לפיכך אני מבקשכם שלא תעשוני כאידל בשעתו להרצות על כל תג ותג שיש בו בחותם מופלא זה כבקיא ורגיל, לפי שלב היהודאי עוד ננער וממאן ליתן מאורו של חזקיה בתוך כלים של ארכיאולוגין ובעלי היסטוריא. החרישו ממני ואדברה ויעבור עלי מה.

לעניין סנטא קלאוס

לעניין סנטא קלאוס, נתפרסם בשלהי אידו שלכריסמס 

א.
מנהג פשוט באמריקא ובקצת ארצות אירופא ביום אידם שלקלנדא שחזרו לקרותו חג מולד שמשלחים לפני התינוקות זקן אחד כולו אדמוני באדרת שיער כתכריך בוץ וארגמן וזקנו מגודל ופרקו נאה ומעורב בדעת עם הבריות, ואותו זקן סנטא קלאוס שמו. מי שזכויותיו יתרות על חובותיו זוכה ומקבל הימנו דורונות, ואם חלילה בהיפוך אין מקבל. ומניחין לפניו כוס ככוסו של אליהו וגלוסקא יפהפיה כדי שתהא דעתו עליה, ובא ויורד דרך ארובה ונוטל כוסו וגלוסקאותיו ומניח דורונות שלו ויוצא.

ב.
באמת אמרו, אותו זקן לא קלאוס שמו אלא ניקולאוס שמו, אלא שנשתבש שמו כלשון לעוזות שלאשכנז. אותו ניקולאוס מי היה, בן מינים מארץ ליקיא היה שהיה ממונה מרובה. מתו והניחו לו כל נכסיהם. עמד אחי אביו שהיה ראש שלמינים שהיו שם והיה מלמדו מינות ועוון-גליון עד שנעשה מלומד בכל ענייניהם. כיוון שהרגה מלכות הרשעה לגיאורגוס שקורין סיינט ג'ורג' והוקיעו ראשו בכידונות על חומות ניקומדיא שבארץ תרקיא, לא נחה דעתו שלניקולאוס עד שעלה לארץ ישראל ליקרב לקברו של אותו האיש.

ג.
כיוון שבא לארץ ישראל ביקש לישב במערה, שהמינים חשובים כמת והמת קוברין אותו במערה. חיזר אחר מערות שלביתלחם עד שמצא מערה אחת בכפר אחד ובית גילה שמו, והישמעאלים קורין אותו בית גלא. עשה שם כמו ג' שנים בבכיה ובתחנונים עד שבאו אצלו, אמרו לו, אי אפשי לארץ ליקיא בלעדיך, ואתה גועה בבכיה כאן בא"י, קום עמוד למה זה אתה נופל על פניך, חטא העם הזה.
נתרצה להם ניקולאוס והלך עמם לליקיא ונעשה ראש אפיפיירות לכל נוצרים שבמזרח.

ד.
אותה מערה עדיין היא אצלנו בגוש עציון בבית גלא, וזקני מינים ששם מוסרין בלחישה שהיו רואין ניקולאוס טומן עצמו שם וגועה בבכיה בלילות שליומי טבת. אמרו, אותו יום שמת בו ניקולאוס י"ט בחודש דצמבר היה, וקבעוהו מינים לכבודו שגדול בתורתם היה. כיוון שנתקרב יום מיתתו שלניקולאוס אצל יום אידם שלחג המולד נתערב יום ניקולאוס ביום אידם. ומתוך שהיו מדמין שהוא מזדמן אצל מערתו ביומי טבת היו מזמנים דמותו כזקן אחד כמו שאמרנו.

ה.
נמצא שאותו סנטא קלאוס גושניק היה וגושניק נשאר, וממקומו שבגוש בבית גלא הולך אצל תינוקות שלמינין ליתן להן דורונות. ומיכן תשובה לאותן שהיו מחשדים לתלמידי-חכמים שבגוש עציון שנוטלים דורונות מן המינים, שהרי חזקתן כולן באים מאותן דורונות שנתנה גוש עציון לתינוקות שלמינים ביד סנטא קלאוס ממערה שלו, ונמצא שנתקזזו אלה באלה ויצאו לחולין.

התמונה של ‏אלון ברנד‏.

הסחף

[פורסם כאן]

הסחף.
את מבינה? לא נתייחד לו לסחף הזה כובד ראש הראוי לו. רוב מכריי מתייחסים אליו בהומור, בקלילות, או מתעלמים ממנו לגמרי, הלא הוא מגוחך מכדי לדון בו ברצינות. אני איני סבור כך, חביבתי. שמעי נא.
הסחף הזה גואה ברווח בין החזה לגב, קצת שורף לעתים כמו עשן מחלחל אל הריאות, מבעבע וסמיך וגועש כמו תאוות נקם, לא! כמו היבריס, כמו היבריס אדיר בעוצמתו כשל גיבורי האפוס, כמו ארוס, השתוקקות ברוח ובבשר הבולעת את כל מה שבפנים ומתדפקת בפעימות רקות הגולגולת על שערי המוח כמאיימת לבקע את חומות הקיום ולהותיר גלים חרוכים. עיים.
הסחף הגועש הזה – , היית פעם באפיק נחל בהגיע אליו שיטפון? ההרים ממש נאנקים תחתיו, הוא מטלטל מהם את מהותם, שולל אט אט את הקיום שלהם. מגרד בהם כמו ורידים מקורעים של נרקומן המבקש לאבד את עצמו, ושותת שותת שותת. אבנים מותזות, מכות ללא רחם. הסחף הגועש הזה. הוא מצוי באותו חלל בין הגב אל הלב, ומוצא לו את זמנו להתרגש ולבוא לעולם בשעה שאותיות מנטפות מבין אצבעות הידיים.
איזה קסם מאגי יש כשטובעים סימן בלבן החלק הזה, נטול הגבולות, שכל מערכות הכתב שלנו שקועות בתוכו כמבקשות להן קיום בעולם של אין. המדבר החלק ועוצר הנשימה נצרב, כמו קעקוע אכזרי, פוצע. סימן שחור תוחם בו גבולות של קיום. כל העולם מהדהד בצווחה איומה אז, חי נפשי. ובתוך הריק הלבן, האינסופי – בינו לבין עצמו הוא אינסופי, את בוודאי מבינה, כן. אז בתוכו, נטבע פתאום הגבל, יש מן האין, הווה בתוך הריק, עץ במדבר. כמה עוצמה שאינה מן העולם הזה שתולה בו. והאדם מבקע מתוך גולגלתו של עצמו וחוצב לו עולם, בורא לו עולם. והנה הוא יוצר עולמות ומחריבן, האדם הוא אלוהים, לו פינת השחור בתוך הריק, לו כל היש, מביס הוא את האין, מרוצץ את ראשי תניני התהו והתהום על המים. הוא הכל עתה, אין בלתו. אין אלוהים, כי הוא האלוהים כאן, בתוך הלבן הזה שלו, הנפצע באותיות שנפשו נותנת כגזרה, חקוקות באצבע אלהים שלו.
איך אפשר לכתוב מלים, ואף לא לרגע אחד לחוות את הסחף? להישאר מאמין באלוהים?
פעמים שאני תוהה כיצד נותר משה רבינו, אחר שניתץ את לוחות אלוהיו, כתב בידיו את דברי אלוהים בלוחות שפסל הוא עצמו, כיצד נותר עבד י'י. את מכירה את זה, אני יודע. ראיתי פעם את החזה שלך מתרומם בנשימה אחת כשהעט בתוך הפה שלך, לרגע, או בין שינייך, בעצם, וראיתי את הגעש גואה בתוכו מאחורי הרכות הנשית שלך.
עכשיו, למה אני מספר לך את כל זה. כי אנו פוטרים את הגאווה המפעמת הזו בלא כלום, ממשיכים אל סדר יומנו כאילו לא אירע אלא דבר שבשגרה. והכפירה מחלחלת, פוצעת, מרוקנת את התוך ומותירה אותנו קליפה של אנושי מלאה בהיבריס של אלוה, דיאומדס בן טידס, ג'משיד, נגיד צור. מושלכים לנו מהררי אל בחזרה אל קרקע אנושיותנו. אל חיק האמונה החומלת, המקבלת. וכל המכאוב אינו שווה שם דבר.
הפלגתי בדברים. כוונתי הייתה לומר לך, יקירתי, כי הדינמיקות האלה דומות בעינייך, בעיני רבים אחרים, לשגב שאינו מן היומיום. אבל היומיום מלא אותו בתדירות מפתיעה עד להדהים. כל הכותבים הללו, הם מוצפים בהרגשה הזו כמעט בלי למלל אותה, מהרגע שהם כותבים ועד השניה המפעמת, המבהילה והממיתה הזו שבה הם לוחצים על מקש ה'פרסם'. אמנם, כשהכתיבה עודנה רוויה באינטימיות שיש בדיבור, בין אדם לאדם, עם חברים ועם קרובים, שם ההיבריס מצומצם מאוד. האדם רק מרחיב את מעגלי השיח שלו בכתב. אבל כאן, כאן בפייסבוק זה שונה לגמרי, את יודעת. כאן המעגלים חורגים מיד מגבולות הביתי, המוכר. יוצאים מן השיח המדובר, משרבבים את גבולות האישיות הממשית מעבר לבשר ודם. הסחף הוא נורא. ומעשה שטן, הסחף רק גדל לקראת ההצלחה הזו, שמאפשרת קהל רחב יותר, היכרות עם אנשים רבים ומגוונים יותר. הרגשה של חריגה מגבולות העצמי, של קיום, למעשה, אם תחשבי על זה לעומק רגע.
ומה יעשה אז אדם, והוא שבוי בתוך הסחף האדיר של קהל הצעירים בעלי המכשירים החכמים כל כך שסביבו, שבהונותיהן מקפחים אותו ובנותיהן מסבבים את דעתו, והוא יוצא מן הממשות המוגבלת של עצמו ובורא עולמות ממש, והוא אלוהים שם על ההיות שעשה לעצמו, מה יעשה ויהא אמיתי. ריק. חף.
ולכן הוא יכתוב את קורות בחורה ובחור זה או אחר, יבקש מנוח בגירוד הגירויים של חייו ושל חיי אחרים, כשהסחף רק מעודד את כל המיית הנפש להתעצם, והלא טוב עשיתי, שואל האיש הקטן על כתפו. לא נגעתי באנשים, לא התוויתי את נפשותיהם בעדינות, לא פצעתי בהם יופי וטוב ועוררתי בהם מחשבות רבות. מהי משמעות, ידידי בעל הממשות, אם לא זה, הדבר הזה עצמו. והאדם מהנהן לו ומפרסם, ומה בכך. המפף.
והסחף. הסחף בכול.