האמת היא שיעל פירסט בכלל לא הרגישה צורך כזה, לא לשמור נגיעה. כלומר, כמובן שהיא הרגישה צורך, היא הרגישה אותו עד שורשי השערות הנאנקים למגע אוהב, ולו הדקיק ביותר. אבל זה היה צורך עז בגוף, והוא לא חלחל אל שום מקום בנפש. היא באמת באמת הייתה בסדר לגמרי עם עצמה, לבד. ועם הרעיון הזה שחשוב לשמור על ההלכה, כי זו המסגרת שלה וזהו, זה לא לדיון.
וכשיעל נתקעה פעם בטרמפים בצומת ערערה באמצע הלילה והייתה הכי לבד שאפשר להיות, גם אז היא הייתה בסדר. ולא כי עשרים דקות אחר כך עצרו לה זוג ממיתר והציעו לה לישון אצלם. לא, היא היתה בסדר עם זה, עם מי שהיא בלי להכניס אף אחד אחר לחדר שבנתה לעצמה בלב.
כך יצא שאין ליעל שום מושא קונקרטי לצורך הזה של הגוף במגע ובחום, וזה נותר צורך של גוף, מהאלה שקשה לא לספק אותו מדי פעם וכנראה להתחרט על זה אחר כך, אבל בהחלט לא משהו עמוק מדי מעבר לזה.
ואז הגיע שילה. כלומר, מה זה הגיע, נכנס בסערה. יעל ידעה שיש אלוהים, בחדר שלה בלב. לא שהיא ידעה, לא היה לה מושג אם ישנו באמת, אבל היא הרגישה שהוא שם וגם מסביב ולכן הוא היה שם וזה הספיק לה. וכך היה הלב שלה מסודר, במגירות הקטנות החמודות שלו עם ידיות מעוצבות כמו בבית של דודה מרים.
ושילה פשוט שיגע אותה, עם ההערות הנכונות תמיד, עם ההסתכלות הפשוטה והחותכת על הכל, עם המטאפורות, כן, אלו לא היו דוגמאות יומיומיות, אצל שילה אלו היו תמיד מטאפורות, מיוחדות כאלה רק שלו. עם חוסר הוודאות שהוא הקרין, שהיה גם וודאות אבל בדברים שהיא חשבה שבכלל לא נמצאים בחדר שלה בלב. הוא שיגע אותה כי לא רק שהעז להיות אחר כל כך ומעניין כל כך, הוא גם העז להיות בן. ואחד מושך למדי, בעיניה לפחות.
וזה העמיד את יעל פירסט, לראשונה בתחום זה, בבעיה. כי לדבר עם שילה היה זורק את הלב שלה לגבהים ומפיל אותו לתהומות, ולהסתכל לו בעיניים ולראות איך הוא רואה אל תוכה ורוצה לגלות כל מה שיש שם (אולי גם לאהוב, לחש קול קטן בתוכה), כל זה היה אפשר ואולי גם קל. אבל שורשי השערות עשו עכשיו ברית עם העור ועם הציפורניים (וכנראה גם החמימות המוזרה בבטן קשורה למהלך הפוליטי-צבאי המשותף הזה) וכולם צעקו עליה, לעזאזל יעל, אנחנו צריכים כבר מגע ומהר. והם צעקו לה חזק עד שזו כבר חדלה להיות ברית של הגוף ונעשה צורך בנפש. עכשיו היה זה הלב שלה השתוקק לקרבה אמתית, כזאת שבאה כמו חום על האצבעות הקפואות של הרגליים בחורף,חום של עור בעור שיחלחל עד הלב ויחמם אותו.
יעל ידעה שזה אסור, כי זו המסגרת שלה וזהו וזה לא לדיון. אבל משהו פה היה מעבר לכל דיון, הרי איך דבר כל כך טוב יכול להיות מראש מחוץ לאפשרויות?
כי את תתחילי עם זה ולכי תדעי איפה תסיימי יעל, אמרה לה הודיה. ואני לא אומרת לך את זה כמו מורה באולפנה או כמו אמא, זה לא בקטע הדוסי הזה, זה כי זה פשוט ככה, את מבינה. גם שילה שלך משתגע מזה, מה נראה לך. ואז תחזיקו ידיים כי איך לעזאזל אפשר, ואיפה זה יעצור. אז תתחתנו, כדי שהכל יהיה מותר. אני יודעת מה את חושבת. אבל אני מכירה אותך יעל, זה לא את. ואז תהיי מישהי שהיא לא יעל רק כי נכנעת לצורך הזה.
ויעל ידעה שזה לא סתם שהודיה והיא מדברות על הכל בערך מאז שהן יודעות לדבר כי אין ספק, הבחורה הזו מכירה אותה טוב, אפילו מדי. אבל למה היא לא יכולה להבין שהיא חייבת, חייבת את שילה לידה, מישהו להלטף בו בחשכת הלילה, מישהו שיחזיק אותה ותוכל להרפות בין זרועותיו. למה היא יכולה להבין רק את יעל של הלבד, את יעל פירסט שתמיד ידעה.
ואולי היא מבינה אותה טוב מדי.
[לדיון והתגובות הרבות]
***
[כעבור שנה]
האמת ששנה חלפה מאז, ובשנה שחלפה יעל פירסט הספיקה ללמוד מה זה כאב, וכמה קצוות פתוחים נשארים בחיים בלי שום מענה, כמו כאבי פנטום באיבר קטוע שאין ממש מה לעשות איתם, הרי האיבר הקטוע כבר לא שם. צריך רק לחכות שיעברו.
כי בשנה שחלפה יעל נפרדה משילה שהיא כל כך אהבה והלכה חודשים ארוכים בלב שבור ברחובות ירושלים הקרים. היא לא רצתה להיגאל מהייסורים שרבצו עליה, כי הכאבים הזכירו לה שפעם היתה שם אהבה, כמו בור שמזכיר שפעם היה שם עפר.
שילה היה חוזר אליה מדי פעם, בזכרונות, בחלומות, בדמיון, חוזר ומזכיר לה כמה חסרה לה הקרבה הזו שהיתה ביניהם פעם זו שכל כך שיגעה אותה, שהטרידה אותה בלילות הקצרים של קיצים שחלפו.
יעל יצאה מאז עם עוד כמה בנים. היא גם באמת רצתה אחד מהם, אבל הוא החליט לשבור את מה שנשאר לה מהלב. והיא המשיכה לשמור נגיעה.
אבל אם הודיה היתה שואלת אותה עכשיו (מאז שהיא התחתנה כבר קשה לדבר איתה כמו פעם) היא היתה עונה שיותר מכל, היא צריכה חיבוק גדול.
מִן הַמִּדְבָּר - הבלוג של אלון ברנד 