אשכנזים אוהבים לדון על מנהג איסור הקטניות בפסח כמעט כמו שחוקרים (אשכנזים…) אוהבים לדון על תולדותיו. התפרסם לראשונה בפסח תשע"ו (יחד עם הערות מחכימות ומרחיבות בתגובות) כאן.
שִׁמְעוּ נָא קְהַל עֲדַת אַשְׁכְּנַז
הַמְּחַדְּשִׁים הֲלָכוֹת בְּפִלְפּוּל כְּבֵן-קְנָז,
פּוֹרְשֵֹי מִכְמוֹרוֹת בְּיַמָּהּ שֶׁל תַּלְמוּד,
וְעוֹטְרֵי פֵּרוּשִׁים לְכֹל דָּף וְעַמּוּד –
עַל דְּבַר הַקִּטְנִית אֲשֶׁר לֹא תֵּאָכֵל
לִבְנֵי אַשְׁכְּנַז, וְגָלֻת זֶה הַחֵל
אֲשֶׁר עַד-צָרְפַת, זֶה מֵאוֹת בַּשָּׁנִים
חֻקָּה חָקַקוּהַ בִּימוֹת רִאשׁוֹנִים.
רָאֹה רָאִיתִי עֲדַת חַקְרָנִים
מְפָרְקֵי תַּלְמוּדִים וְנוֹסְחֵי הַסְּתָמִים,
מִגְּדָלִים הַפּוֹרְחִים בָּאֲוִיר הֵם בּוֹנִים
וּמַרְבִּים בְּעִנְיַן הַקִּטְנִית טְעָמִים.
רֵאשִׁית מַמְלַכְתָּם אֶרֶךְ דְּבַר סְתָמָאִים
הֵם קָבְעוּ כִּי עִנְיָן זֶה סָמוּךְ וּבָרִי,
שֶׁאִסּוּר קִטְנִיּוֹת הוּא כְּדִין קָרָאִים
אוֹ פְּסִיקָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֵּן נוּרִי,
הַקִּטְנִית מְחַמֵּצֶת
כַּשְּׂאֹר וּמַחְמֶצֶת
לְזוֹ הַשִּׁטָּה –
כַּקִּטְנִית כַּחִטָּה.
אַחֲרֵיהֶם הֶחְזִיקוּ בִּדְבַר תַּעֲרֹבֶת
דָּגָן עִם קִטְנִית, בְּשַׂקִּים בָּאוֹצָר,
אוֹ מַחְזוֹר הַזְּרָעִים הוּא פּוֹעֵל הַתִּרְכֹּבֶת,
עָשׂוּי לְהַמְצִיא קְצָת חָמֵץ בַּמַּצָּה;
וְאִם כֵּן, הַחֲשָׁשׁ הוּא מִפְּנֵי הַסָּפֵק
שֶׁמָּא קֶמַח קִטְנִית מֵחִטָּה מִסְתַּפֵּק,
וְחָמֵץ לֹא בַּטֵּל אַף בְּכֹל-שֶׁהוּא שָׁם
הַקִּטְנִית סְפֵק חָמֵץ הִיא, עִמּוֹ תֶּאְשַׁם
וְחָרְשׁוּ עוֹד חוֹקְרִים הַאֲרֵךְ מַעֲנִית
וּמִקְּצָת מְקוֹמוֹת זוֹ אַף זוּ הִשְׁתַּמֵּעַ
כִּי לֹא רַק בְּפֶסַח אִסּוּר הַקִּטְנִית
וְחָמֵץ בְּסָפֵק הוּא אֵינוֹ הַמּוֹנֵעַ
כִּי בְּכֹל חָג וַרֶגֶל אָסוּר לֶאֱכֹל
מַאֲכַל אֲבֵלִים זֶה, בָּזוּי וְשֶׁל חֹל
אַךְ בִּרְבוֹת הַשָּׁנִים וְכִי פֶּסַח זֶה פֶּסַח
אִסּוּר מַאֲכַל בֵּין חָמוּר וּבֵין קַל
מִמִּנְהַג דֵּי צְדָדִי – יְקַבֵּל חַיֵּי נֶצַח
גַּם אִלּוּ בִּשְׁאָר מוֹעָדִים כְּבָר סֻכַּל
אִם חָמֵץ הוּא, לִדְבַר הַשִּׁטּוֹת הַדְּחוּיוֹת,
אָז מִנְהַג אִסּוּרוֹ הוּא מִנְהַג טָעוּיוֹת;
וְאִם תַּעֲרֹבֶת הִיא גּוּף הַצָּרָה,
אַזַי יֵשׁ בְּרֵרָה – הֶתֵּרוֹ בִּבְרֵרָה;
וְאִסּוּר מִפְּאַת כְּבוֹד הֶחָג זֶה הָרֵי
כְּבָר לֹא רֶלֶוַנְטִי כִּמְעַט לְגַמְרֵי;
כָּךְ רַבִּים חֲדָשִׁים מִהֲרוּ לְעֹקְרוֹ
מַשְׂחִיקִים מַלְעִגִים אֵת אֲשֶׁר מְשַׁמְּרוֹ
לָכֵן שְׁמָעוּנִי קְהַלִי וְאַחַי
הַטּוּ אֵלָי אֹזֶן, הָאַשְׁכְּנַזִים,
אֲרָיוֹת הַאֲזִינוּ דְּבַר כֶּלֶב הֶחָי
כִּי טוֹב מִן הַמֵּת, כְּעֵיבַל מוּל גְּרִיזִים
אִם דֶּרֶךְ אָבוֹת לֹא נִשְׁמֹר, וּמָסֹרֶת,
מַה יִוָּתֵר לָנוּ עוֹד כְּעֵדָה?
גֶּפִילְטֶע, לָשׁוֹן מֵחָרִיף מְבֹעֶרֶת,
לָבָן פְּרִיבִילֶגִי וְלֵייבּ לִיהוּדָה,
מוֹפָע חַזָּנוּת,
תְּפִלַּת בַּכְיָנוּת,
אַפִּים בַּמָּרוֹם,
הִשָּׂרְדוּת מִפּוֹגְרוֹם?
וְרָשִׁ"י וְתוֹסְפוֹת בְּקֶרֶן זָוִית
וְכֹל חֲכָמֵינוּ שֶׁבָּם נִתְפָּאֵר,
זוֹרְחֵי שְׁמֵי תּוֹרָה כִּזרֹחַ שָׁבִיט
מֵהֶם רַק שָׁחֹר עַל לָבָן יִשָּׁאֶר?
שִׁמְרוּ דִּבְרֵיהֶם הִשָּׁמֶר וְהַשְׁקֵט
וְלִדְבַר מַלְעִיזִים אַל תַּטּוּ אֲפַרְכֶּסֶת,
כִּי עוֹד לַקִּטְנִית טְעָמִים לְלַקֵּט
יִרְבֶּה אוֹדוֹתֶיהַ הַדְּיוֹ מִן הַקֶּסֶת,
תִּשָּׁמֵר הַמָּסֹרֶת וְיֻנַּח הַדִּיּוּן
עַד קֵץ הַיָּמִין בְּ"צָרִיךְ עִיּוּן".
מִן הַמִּדְבָּר - הבלוג של אלון ברנד 