פרק ד – "למה נתיר למחקו?"

בפעם הקודמת עסקנו בצורה "ײ" הרווחת לאורך כל ימי הביניים ולמעשה קיימת עד היום בספרים רבים כמו סידורים, ברכונים והגדות של פסח, וגורמת מדי פעם לטעויות משעשעות אצל מי שלא מכיר אותה: פעם סיפר לי אדם שערך ליל סדר בבסיס חיל האוויר שחילק את ההגדה בין החיילים שבבסיס; כשהגיע אחד מהם לברך את אחת הברכות הוא קרא בקול ובביטחון "ברוך אתה יֶי (=YEY)".
הסיבה לכך שהצורה הזו גורמת לשגיאות מצחיקות כמו זו היא שהיא הפכה ברבות השנים לצורה פחות רווחת. לאחר שהרדב"ז העלה את החשש ש"ייי" הוא בגימטריה כמניין שם הוי"ה (26) עם ארבע אותיותיו, ולכן אסור למחקו, וצורה זו קנתה לה ביסוס בדרשה ובקבלה כמייצג של חלקים משמות שאין נמחקים, כמו שראינו, התפתח דיון אם הצורה "ײ" קדושה בפני עצמה או לא.
נתחיל מהסוף:
הרמ"א (יו"ד סי' רעו סע' יג) כותב:

"והשם שכותבין בסדורין ב' יודין ואחד על גביהן, מותר למחקו *אם הוא לצורך*".

פסיקתו של הרמ"א משקפת יחס אמביוולנטי לצורה "ייי": שם זה נמחק (כמו שפסק רבי יהודה החסיד) משום שאינו אלא כינוי ולא שם, אך מצד שני, ראוי שהמחיקה תהיה רק "אם היא לצורך" ולא סתם. כמו שאומרים בימינו, נו נו, יש עניין.
*

כאן נעיין רגע בתמונה המצורפת: קטע מגניזת קהיר שסימונו T-S E 2.3, תחילת משנת ברכות. שימו לב לכותרת "בשם י'י אל עולם" – ב' יוד"ין ואחד על גביהן, כדברי הרמ"א. מרחוק הצורה הזו דומה מעט לאות ה', לא?

*
הרמ"א מתבסס על פסק של ר' ישראל איסרליין, בעל תרומת הדשן (פסקי מהרא"י, סי' קעא) שכותב:

"ואשר שאלת אם מותר למחוק הנכתבים בסדורים ותפילות הנרשמים בשני יודין וי"ו על גביהן… ונסתפקת שמא יש בו קדושה או שמא עושין הווי"ן למעלה ושכובה כדי שלא יהא בו קדושה.
נראה דמטעם גימטריא אין לאסור, דא"כ הודאי נמי לא יהיה נמחק שהוא בגימטריא שם המיוחד, ומטעם שהוא רמז לשם ונכתב כדי להורות אין נראה לאסור בשביל כך…
אך בהא מסתפיקנא כיון דזה השם יו"ד בתחילה דהיינו התחלת שם המיוחד ככתיבתו והוי כמו ראש התיבה… מ"מ אולי י"ל דהואיל והוא מן השם המיוחד בכתיבתו יש להחמיר יותר, ואם אין צורך גדול בדבר למה נתיר למוחקו."

בעל "תרומת הדשן" לא מקבל את הטעם של הגימטריא, שכתב רדב"ז, שאם כן גם כינויים רחוקים כמו "הודאי" (לדוג' בתפילת ימים נוראים בפיוט "וכל מאמינים": "הודאי שמו כן תהילתו") שעולים כמנין הוי"ה לא ימחקו. תחת זאת, הוא מעלה חשש אחר. ידוע שתחילת שמות "אל מאלהים יה משם" אינו נמחק; עכשיו אולי יש לחשוש שגם י' אחת משם הוי"ה אינה נמחקת. אמנם לא מצינו חשש כזה, אומר ר' ישראל איסרליין, אבל (שימו לב לטיעון שלו!) "הואיל והוא מן השם המיוחד בכתיבתו יש להחמיר יותר, ואם אין צורך גדול בדבר למה נתיר למוחקו."
כאן קורה דבר חשוב מאוד. הסיבה ששם המפורש מראש קיבל קיצורים וכינויים, על מנת שלא לכתבו, היתה מפאת קדושתו הרבה והאיסור החמור למחקו ולנהוג בו כל צורה של פיחות. התוצאה היתה שמשתמשים בכינויים במקום בשם עצמו. בדברי ר' ישראל איסרליין החלה להתרחש רקורסיה של הטאבו: התהליך שקרה לשם המפורש החל לקרות גם לכינוי הרווח שלו – הכינוי עצמו, המסמן, הפך למקודש, למסומן. הרי כל עצמו של הטיעון הוא שגם אם מדובר בכינוי, במסמן חיצוני בעלמא, ובאותה מידה היה אפשר להשתמש, למשל, בשם "שלמה", הוא עדיין כינוי "מן השם המיוחד", בגלל שיתוף האות הראשונה, ואין למחוק אותו בלא צורך, אף שעקרונית מותר למחקו.
נראה שחששות אלו, ואולי סיבות נוספות, הובילו להופעתה המטאורית כמעט של הצורה -ה'-, הרווחת ביותר כיום. הצורה ה', כאמור, לא הייתה רווחת כלל בימי הביניים. אין התייחסות אליה בפסיקה ובהלכה של התקופה וקשה למצוא אותה בכתבי היד. ברוב מוחץ של המקומות שהיא נמצאת לפנינו בספרים קדמונים, היא נמצאת שם משום שהמדפיסים או המעתיקים המאוחרים פשוט לא שתו לבם להבדל והחליפו את הכינוי שהיה שם במקור (בד"כ ײ) ב-ה'.
אמנם, המקור המוקדם ביותר לקדושתה של האות ה' והיותה מסמן של שם הוי"ה הוא מוקדם למדי – בספר אותיות דרבי עקיבא (אדר"ע), על האות ה':

"אין ה' אלא שמו של הקדוש ברוך הוא המפורש שבו נברא העולם כולו שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא ב-ה' בראם"

אדר"ע מבצע כאן שימוש מחודש במדרש ידוע. המדרש דורש את "בהבראם – ב-ה' בראם" להורות שהתורה קדמה לעולם וחמשת חומשיה היו התוכנית לבריאה, ושהאות ה' היא אות טהורה במיוחד משום שאינה אלא הוצאת אויר, בלי לגעת במוצאות הדיבור. אדר"ע מסיק מכאן שהאות ה' היא היא השם המפורש. נראה שהמחבר הכיר את השימוש בצורה ה' ככיוני לשם המפורש, אבל מתי הוא חי?
אליאן קטרר כתבה דוקטורט על מדרש זה והעלתה כי –

"על פי טיעונים פנימיים, שהם אופיו הפסבדו-אפיגרפי של המדרש ולשונו… ועל פי נימוקים חיצוניים, כגון חוסר השפעת הלשון הערבית והתעניינות מחודשת במוטיב האלף-בית העברי אצל אבות הכנסייה והתעסקות בנושא זה בכתבי השומרונים, הדגשת אהבתו של הקב"ה לישראל והשאיפה להשמדת אדום, ניתן לשער כי אדר"ע נערך בתקופה בתר-תלמודית, לפני השפעת כיבוש האיסלם, בין המאה השמינית למחצית הראשונה של המאה התשיעית."

אם כן, ניתן להמשיך ולשער שהצורה ה' היתה קיימת כבר אז, לפחות באופן עקרוני. השימוש בה החל בערך אז והיה משני יחסית: מאגר המילון ההיסטורי מוצא כ100 מופעים שלה בפיוטים החל מהמאה התשיעית. ואולם, יעקב שמואל שפיגל, שעסק בנושא רבות, הראה שברבים מן הפיוטים הללו מדובר במהדורה מאוחרת שהועלתה למאגר ושבה הוחלף ײ ב-ה'.
מצורה משנית יחסית, שהתקיימה בשולי כתבי ימי הביניים, השתלטה הצורה ה' שלטון דומיננטי ומוחלט על כתיבת קיצורי השם, ושולטת כמעט לגמרי עד היום. איך ומתי זה התרחש? הנחנו הפעם את המצע ההלכתי לנטישת הקיצור "ײ", בפעם הבאה נעסוק בחלקו השני של התהליך: אימוץ הקיצור ה'.

 

מעוניינים להגיב או לקרוא תגובות של קוראים אחרים? בואו לכאן.