בראשית = שאלת הרוע ופרשות הבריאה

במקום הקדמה

שלום רב לאוהבי תורתך. הטור הזה יהיה הראשון בסדרת טורים שבועיים על פרשות השבוע שילוו את סדר התורה במהלך קריאתה. בטור ננסה לקרוא את פרשיות התורה, הסיפורים והחוקים שבה דרך כמה זוגות משקפיים. המשקפיים הראשונות הן של חקר המקרא ופרשנותו, והכלים שהוא העמיד לרשותנו במאות השנים של קיומו – החל בחקר הנוסח והעריכה של הטקסט המקראי, דרך המחקר הארכיאולוגי וכלה בחקר המזרח הקדום, כתביו ותרבותו. אבל המבט שלנו בתורה לא ימצה את עצמו רק דרך המשקפיים האלה.

משקפיים נוספים הם אלפי שנים של לימוד ופרשנות של התורה, שיצרו עולם עשיר ושופע הראוי להתייחסות בפני עצמו, ובבואנו אל הטקסטים של התורה נתבונן בה גם דרך הפריזמה של חז"ל, פרשנויות קדומות למקרא ומפרשי ימי הביניים והלאה. המתודה הפרשנית הקלאסית שונה מאוד בהנחות היסוד שלה מהמתודה המחקרית, ויחד ננסה להשתמש בכלים שהעניקו לנו שתיהן כדי להביט לעומק ולרוחב בפרשיות שונות בתורה.

כה רבות נכתב על כל מילה ואות בתורה, ומזוויות שונות ומגוונות. אין יריעה שיכולה לכסות את כל העושר הרב שבכל פרשה ופרשה. בטור הזה ננסה בכל פעם לגעת לפחות בזווית ראיה אחת, בנושא אחד, בתקווה שמהאור הנופל עליהם יתחדשו לנו מבטים ויאירו עינינו.

 

 

ולהתחיל מבראשית

כל מי שקרא את פרשת בראשית שם לב לכך שסיפור הבריאה מסופר פעמיים, תחילה על סדר ימות השבוע
עד לסיום הבריאה בשבת, ושוב, בסיפור נוסף מסביב לבריאת האדם והקורות אותו בגן עדן ולאחר מכן. הכפילות בולטת במיוחד משום שהסיפורים אינם המשך זה של זה, אלא מתחילים שניהם מההתחלה, מנקודת הראשית, מ"יוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". סביב הדואליות הזו ניתנו שלל הסברים, בין במסורת הפרשנית של חז"ל והמפרשים ובין בקרב חוקרי המקרא, המבקשים להאיר אספקטים שונים בפרשת הבריאה; פעמים באמצעות הדגשת ההבדלים בין שני הנרטיבים ופעמים באמצעות פישור וגישור בין הסיפורים השונים.

חקר המקרא המודרני עשה כמה מצעדיו הראשונים על הסדק הנפער בין שתי גרסאות סיפור הבריאה, ועל בסיס ההפרדה ביניהן החל זיהוי רצפי הסיפורים בתורה, ומשם – פיצול הטקסט לתעודות השונות שעל פי ההשערה התקיימו בנפרד ורק בזמן מאוחר מוזגו לתוך התורה כפי שאנו מכירים אותה. לפי השערת התעודות, ההבדלים הרבים בין סיפורי הבריאה השונים נובעים מהיותם שני סיפורים זרים זה לזה, שסופרו כחלק משתי גרסאות שונות של התורה ונכתבו מתוך רקע שונה ותפיסות תיאולוגיות שונות.

אבל לא רק חקר המקרא, אלא גם חז"ל והמפרשים הבחינו בהבדלים וניסו להסביר אותם בדרך שמגשרת בין הסיפורים השונים, למשל ההבדל בשמו של הבורא, או בריאת הנקבה והזכר בו זמנית לעומת לקיחת הצלע מהאיש והפיכתה לאישה. ישנם עוד הבדלים רבים, כמובן, אבל בדברים הבאים ננסה, בעקבות ישראל קנוהל בספר "אמונות המקרא", להתמקד בהבדל קצת פחות בולט בין הפרשות: שאלת הרוע בעולם. המונותיאיזם העברי של המקרא מאמין באל אחד שברא את הכל ומושל בכל, ושאלת קיומו של רוע למרות טובו של האל ושליטתו בכל נוכחת כבר בגרעין הראשוני של המונותיאיזם. וכך כבר בפסוקים הראשונים של התורה מוצגים לנו כוחות דמוניים קדומים שקדמו ליצירת האור ולתהליך הבריאה:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

דקדוק הלשון העברית מלמד אותנו שהמילה "ראשית" היא צורת סמיכות, כפי שהעיר אל-נכון רש"י, ועל כן היא לא פותחת היגד המתאר זמן – "בהתחלה אלהים ברא את…" כפי שהיא מתורגמת ברוב התרגומים. אם מדובר בצורה הנסמכת לפועל "בָּרָא", אזי מדובר בפסוקית אחת ארוכה, פסוקית תיאור המצב בראשיתה של הבריאה – "בתחילת בריאת אלהים את השמיים והארץ היה …". הוי אומר, קודם שאמר אלהים "יהי אור" והחל בתהליך היצירה של הכל, כבר היו קיימים החושך, תהו ובהו, המים והתהום – כוחות קדמוניים שרוח אלהים מרחפת לצדם.

 

המים והתהום ושאר מפלצות הים מוכרים לנו ככוחות דמוניים קדומים גם מהמיתולוגיות של המזרח הקרוב. תהום הוא ממש שמה של תִיאַמָת המסופוטמית, האלה הקדומה של הים (באכדית שמו של הים – tâmtu – נגזר משמה), שממנה נולדו האלים. המאבק נגדה מכונן את סיפור הבריאה הבבלי "אֶנוּמָה אֶלִישׁ" שבסופו האל מַרְדוּךּ מבתר את גופתה של תיאמת ויוצר ממנה את השמיים והארץ. המאבק המיתי של האל הבורא בים ומפלצותיו נוכח גם במקרא, למשל:

אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים. אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן. לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ. אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם. (תהלים עד, יג-יז)

הנצחון על הים והחיות האגדיות שבו – התנינים והלויתן – נקשר כאן, בתהלים, לבריאת היום והלילה ומאורות השמים, הצבת גבולות הארץ ויצירת עונות השנה. בסיפור של פרק א' בבראשית מופיעים הכוחות הדמוניים של העולם – התהום, החושך, תהו ובהו –בתור מי שהיו שם עוד קודם לבריאה. הרוע, לפי הסיפור הזה, הוא יציר קדמון שהבריאה האלוהית מבטאת את הנצחון עליו, את כפיית הסדר והטוב על הכאוס האלים שלו.

בסיפור של פרק ב', לעומת זאת, אנו מוצאים גישה שונה לחלוטין אל שאלת הרוע. במוקד הסיפור עומד ציווי אלוהי על אדם וחווה, והפיתוי להפר אותו מצד הנחש, שהמקרא מדגיש את היותו אחד הברואים (ולא כוח קדום) – "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים". לבסוף אדם וחווה אכן חוטאים ובעקבות חטאם הם מגורשים מגן עדן ומקוללים לחיי עמל וסבל. הרוע מתחיל, אפוא, מהחטא – הפרת מצוות האל והאמון שהוא נותן באדם.

הרעיון הזה של החטא כמקור הרוע וחיצוניותו של הרוע לבריאה ימשיך להופיע בחלקים רבים מהתורה ובמקרא בכלל. כך, למשל, בתורה הארץ מקיאה את העמים החוטאים היושבים עליה כשאינה יכולה לשאת את חטאיהם. בדרך אחרת הלכו הנביאים, המוכיחים על חטאים ורואים בהם שורש הרוע בעולם ובהפכם – מקור התיקון המוביל לגאולה. גם הספרות ההיסטורית עוסקת, בהכללה, בתיאור כיצד אי-שמיעה בקול ה' היא שהובילה לאסונותיו ההיסטוריים של העם – רוע גורלו של העם היהודי כולו תוצאה של הפרת הברית.

לעומתו, רעיון הרוע הקדמון המיתולוגי-כמעט של פרק א' לא רווח מאוד במקרא, אך יש לו הדים נוספים. בהמשך הרצף הסיפורי והסגנוני של פרק א', אותו רצף שחוקרי המקרא מכנים "המקור הכהני", נמצאת גם התורה הכהנית שמרכזה בספר ויקרא. יעקב מילגרום מראה בפירושו לספר ויקרא כיצד קרבנות הכפרה חורזים את כל תורת הכהנים, והם מגיעים לשיאם בעבודת יום הכפורים (ויקרא טז). בלב-לבו של יום קדוש זה נשלחים חטאי העם עם שעיר עזים אל המדבר, לעזאזל, אל אחד הכוחות הדמוניים הקדמוניים. נמצא כי בשיאה של השנה, במוקד המקודש של עבודת הקרבנות – חוזר הרוע למקורו, אל הכוחות הקדומים, שהעולם, על הסדר האלוהי שבו, נכפה עליהם.

התפיסה הרואה ברוע כוח קדום שניצחון אלהים עליו מציין את נקודת הראשית, הופכת בגרסה המעודנת של סיפור הבריאה הכהני שבבראשית ממאבק לחוק טבע, ממלחמה ליצירה. אלהים יוצר עולם מסודר, הרמוני, טהור, טוב. הכוחות הרעים לא נעלמו, הם גועשים מתחת לעולמו של אלהים, מתפרצים ברוע לתוך העולם מפעם לפעם. בשיאה של השנה, ביום הכפורים, ישראל והמקדש מקבלים הזדמנות להיטהר מהעוונות, מהרוע הקיים באדם ובעולם. הזדמנות להשיב את הרע בחזרה אל מקורו, וכך לטהר את ישראל, את המקדש, את העולם, ולכונן מחדש את השראת השכינה שמתחילה בשתי המילים הקטנות – "יהי אור".

***

הטור התפרסם כאן והיו עליו מעט דיונים כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s