ויגש – פרשיות יוסף והסיוט של מבקרי המקרא

ויגש – פרשיות יוסף והסיוט של מבקרי המקרא

נאום יהודה הפותח את פרשת השבוע מביא אותנו אל שיאה של הדרמה של סיפור יוסף ואחיו. המתח בין האחים מתחדד כשיהודה ניגש ומציע להפוך לעבד במקום בנימין ובלבד שישתחרר וישוב אל יעקב אביו, ובכך מושלם מעין מעגל סמלי של כפרת האחים על מכירת יוסף לעבדות במצרים. כעת, בשיא המתח, הידיעה הדרמטית נחשפת – יוסף מתגלה אל אחיו, והמפגש המרגש בין האחים מוליך את הדבר לאזני יעקב, שזוכה אף הוא להיפגש עם בנו האובד. בשונה מסיפורי האבות, הדרמה הרצופה הזו, שנבנתה לאיטה מתחילת הפרשה הקודמת, מסופרת באופן הרמוני ורציף שהקשה על חוקרים רבים האוחזים בהשערת התעודות.

כידוע, השערת התעודות גורסת כי ביסודו של טקסט התורה נמצאים ארבעה מקורות כתובים רצופים ושלמים, שנכתבו כל אחד בפני עצמו וכ"תורה" עצמאית, ושולבו בתקופה מאוחרת יותר לתוך הטקסט שלנו. המחקר החל לזהות הבדלים בין טקסטים היפותטיים כאלה בעזרת חילופי השמות שבהם מתגלה האל בסיפורי בראשית – שם הוי"ה או שם אלהים, ולכן סומנו שתיים מהתעודות באותיות הגרמניות שמתחילות את השמות הללו – J ו-E; שתי אלה מרכיבות כמעט את כל הטקסט של עלילת יוסף.

אלא שכאן נתקלו החוקרים בבעיה הראשונה עם סיפורי יוסף – השמות משמשים, כפי הנראה, בערבוביא גמורה, וכמעט ללא אבחנה שמאפשרת לשייך טקסט למקור כזה או אחר. גם אם מצליחים ליצור שני סיפורים נפרדים, שניהם מתעקשים להמשיך להשתמש בשם "אלהים". התשובה המקובלת לבעיה זו היא שרק המספר המקראי כפוף לכללי השמות האחידים, אך לא הדמויות הדוברות בתוך סיפורו, שמשתמשות לעתים בשם "אלהים" גם כאשר המספר יקפיד להשתמש דווקא בשם הוי"ה.

אולם עם השנים, לצד האבחנה בין שמות האל השונים, הפרדת התורה לטקסטים שונים החלה להשתמש גם במאפיינים לשוניים-סגנוניים נרחבים יותר ובהבדלים תפיסתיים-תיאולוגיים, ומעל לכל – סילוק הסתירות והכפילויות שבסיפורים – שנשאר תמיד משאת נפשה של השערת התעודות. פירוק התורה לטקסטים שונים לא רק דרש מהחוקרים זיהוי רצפי טקסטים בעלי אחדות לשונית-סגנונית ותיאולוגית, אלא בעיקר שהטקסטים הנוצרים מהפירוק יהיו, כל אחד בפני עצמו, רציפים וחפים מסתירות. רק כך ניתן יהיה להעריכם כמקור לטקסט המשולב, מלא הכפילויות והסתירות שלפנינו. אלא שבעניין זה מהווים סיפורי יוסף בעיה חמורה אפילו יותר.

רוב רובם של סיפורי האבות מופיעים לפנינו פרקים פרקים, חוליות מקושרות בקשרים רופפים יחסית, ומסודרות זה אחר זה בסדר כרונולוגי, אך לרוב לא נוצר רצף עלילתי מהודק כמו הנובלה של יוסף. סיפור יוסף, לעומתם, נראה כמו יצירה ספרותית שלמה, דרמה ארוכה ורצופה השומרת על הרמוניה בין חלקיה. המצב הספרותי הרציף-למראה הקשה על המחזיקים בהשערת התעודות בחילוק הטקסט למקורות שונים באופן מתקבל על הדעת. אפילו יוליוס וולהאוזן, שהשערת התעודות עדיין נקראת לפעמים על שמו, הבחין בקושי יסודי שמציבות פרשות אלו על ההשערה שלו, והודה שאילו לא ימצא לקושי זה מענה הרי ש"מסקנותינו הקודמות… תתנפצנה".

ואכן, להוציא תחיבות בודדות וגלויות אל תוך קו העלילה הראשי (למשל, סיפור יהודה ותמר), עלילת יוסף נראית רציפה, ולרוב אורכה היא אף נקיה כמעט לגמרי מהסתירות והכפילויות שהובילו את וולהאוזן וסיעתו לפרק את הטקסט לתעודות שונות בצורה אלגנטית, כמו בסיפור המבול או בפרשת המרגלים. את המאמץ לחפש כפילויות כדי להותיר את ההשערה על כנה ניתן להדגים באמצעות הנאומים הפותחים את פרשתנו – נאום יהודה ונאום התוודעות יוסף לאחיו.

עיון בפרטי נאומים אלו מגלה פרט מעניין המנוגד לדפוס הנאומים הקבוע במקרא, מעין תו צורם בהרמוניה הדרמטית של עלילה. נאום מקראי רגיל מורכב, בסכֶמה כללית, משני חלקים – שלב הפתיחה ותיאור הרקע לנאום, ושלב הקריאה לפעולה המבטא את תכליתו של הנאום. כמעט בכל נאום במקרא מתבצע המעבר בין שני השלבים באמצעות המונח "וְעַתָּה". כך, למשל, פרשת מקרא הביכורים (דברים כו, ה-י), מתארת סקירה היסטורית מקוצרת המתחילה "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה…" ממשיכה דרך המכות ויציאת מצרים עד להגעה אל הארץ. "וְעַתָּה," אומר המביא, "הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" – כאן מבוטאת תכלית הנאום, הודיה על הארץ שניתנה לנו ועל תבואתה. המונח "ועתה" מציין כי הצגת הרקע – במקרה שלנו, סקירה היסטורית – הסתיימה, וכעת ניתן להגיע על החלק המעשי, המתרחש מעכשיו, "עתה".

אך הרכיב הסגנוני "וְעַתָּה" כל כך רווח, עד שהוא משמש כפתיחה לקריאה לפעולה גם כשאין כלל הצגת-רקע. כך בספרים ששולח המלך יהוא לעיר שומרון עם עלותו למלוכה (מל"ב י, א-ב): וַיִּכְתֹּב יֵהוּא סְפָרִים… לֵאמֹר: וְעַתָּה כְּבֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֲלֵיכֶם…" – הספרים, או המכתבים, שנשלחו אל זקני הממלכה פותחים במילה "ועתה" גם בלי שיהיה לה את התפקיד של המעבר משלב הרקע אל השלב המעשי; ולמעשה, אין לה כל תפקיד דקדוקי. "ועתה" הפכה למונח פורמלי, הפותח כל ציווי וקריאה לפעולה. תופעה זו חוזרת גם במכתבים מזמן המקרא שנמצאו בתל ערד על גבי חרסים, וכמה מהם פותחים בנוסחה דומה: "אֶל אֶלְיָשִב, וְעַתָ נָתֹן לַכִּתִּיִּם…" (חרסים מס' 1, 7).

ואולם בנאומים שבפרשתנו – הן של יהודה והן של יוסף, מופיעה הנוסחה הקבועה "ועתה" פעמיים בכל נאום, במנוגד לסגנון המצוי ובאופן שלא מתיישב עם השימוש הסגנוני הפורמלי במושג זה. יהודה אומר (בראשית מד, ל-לא): "וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ, וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת," וחוזר ואומר בסמוך (שם, לג) "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי". שימוש ברכיב פורמלי כל כך עשוי לעורר רושם כאילו יש לנאום שתי מסקנות מעשיות נפרדות, או שהוא מורכב משני נאומים נפרדים.

אמנם בנאום יהודה שני השימושים במונח "ועתה" מביאים שתי הנמקות שונות מדוע יש לשחרר את בנימין: בראשון – מתוך רחמים על האב הזקן שימות מצער, ובשני – משום שיהודה ערב לבנימין. אלא שכפילות השימוש החריגה הזו קיימת גם בנאום יוסף, ושם אין לכפילות הצדקה ברורה; יוסף פונה אל האחים ואומר (מה, ה) "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם," ומתאר את ירידתו למצרים כהצלה למשפחתו מהרעב העתיד. אלא שהוא חוזר ואומר "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים…" וקורא להם לשוב אל יעקב ולהביאו עמהם מצרימה, כדי להנצל מהרעב הצפוי בעתיד. שני השימושים במונח "ועתה", אם כן, מביאים אחריהם, בניסוח שונה במקצת, תוכן זהה למדי.

כפילות מעין זו, שגם יושבת על חריגות סגנונית נדירה, חוזרת בשני הנאומים, ומהווה, לכאורה, כר פורה לפירוק הטקסט למקורות נפרדים, לשני סיפורים שונים על הצלת בנימין והתוודעות יוסף לאחיו. אלא שקשה למצוא בפועל חוקרים שיחלקו כך – הרצף העלילתי המובהק של הטקסט שלנו והיעדר חוליות מקשרות בין הטקסטים המפורקים מקשים מאוד על יישומה של חלוקה מתקבלת על הדעת לתעודות שונות. גם אילו נקבל את ההנחה שבבסיס עלילת יוסף עמדו תעודות שונות, למשך רוב אורכה נראה מעשה העריכה כיצירה חדשה של ממש, שלא משאירה את חומרי היסוד שלה באופן ניתן לשחזור. אם כלי הבוחן הרגילים של התעודות משתוממים על רוב הפרשיות בסיפורי יוסף, שמא נגזר על מסקנותיו של וולהאוזן להתנפץ?

יש שיטענו שמדובר נקודת תורפה מרכזית מדי, ויש לנטוש כליל את השערת התעודות. אחרים מאמצים דגמים מורכבים יותר של ההשערה, המאפשרים כאן טקסט אחיד ורציף בשונה משאר התורה. יש אפילו חוקרים בודדים שימשיכו להגן על השערת התעודות בחירוף נפש לכל פרטותיה ודקדוקיה. ומכל מקום, הוויכוח על השערת התעודות לא תם, ונראה שימשיך להעסיק חוקרים ולומדים בעתיד. אך תמיד תישאר עלילת יוסף, המתגלה לנו בפרשתנו בשיאה, והמפותחת כל כך מכל הבחינות – ספרותית, דרמטית, תיאולוגית – כתמרור אזהרה הניצב מול תיאוריות עריכה שונות, כאילו התורה עצמה אומרת "וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים".

***

פורסם כאן, הרחבה ודיונים כאן.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s