בהר – מצווה שלא התקיימה מעולם?

פרשת השבוע מקרבת אותנו אל חתימתו של חומש ויקרא עם דברי הברית – הברכה והקללה – שאותם נקרא בשבת הבאה. כמו בבריתות אחרות בתורה, כריתת הברית מלווה לא רק בברכות וקללות אלא גם בחוקים, חוקי הברית, שעל שמירתם או הפרתם בא הגמול המתאים.

מספר מצוות וחוקים נמנים בפרשתנו, ובמרכזן – היובל; שאר מצוות הפרשה – שמיטה וענייני העבדים ושחרורם – מתכנסות כולן אל שנת החמישים ומקבלות בה את ביטויין. אך מוקדה של שנה זו נמצא, מעל לכל, באירוע ה"יוׂבֵל", האירוע שעל שמו מצוינת השנה הזו. המונח "יובל" מופיע ברשימות קרבנות כנעניות ופיניקיות ושם הוא מציין אָיִל בוגר; אצלנו במקרא, בהשאלה, הוא מצביע על שופרו של האיל, המכונה "קֶרֶן הַיּוֹבֵל" (יהושע ו, ה) או אפילו "הַיֹּבֵל" סתם (שמות כד, טז). תקיעת השופר הזו אינה רק השמעת צליל, אלא נושאת משמעות טקסית נכבדת (ויקרא כה, ט-י):

"…תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ."

מצוות היובל ממוקדת, אפוא, באירוע קריאת ה"דְּרוֹר" – השבת העבדים אל אחוזתם ומשפחתם, והשבת האחוזה והקרקע אל בעליהן.

חוק שחרור העבדים זוכה למקום מרכזי לא רק בברית שלפנינו, הנכרתת בהר-סיני על הברכות והקללות שנקרא בשבוע הבא, אלא גם במעמדי ברית נוספים, ובראשם – הברית בחורב. ברית חורב פותחת דווקא בהדגשה הרומזת לנושא זה (שמות כ, ב): "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" – ה' מתגלה לישראל בתור מי שבראש ובראשונה הוציאם מעבדות. בהתאם לכך, החוק הראשון מבין "הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שם כא, א) הוא חוק העבד העברי (שם, ב-ו), שנפתח: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" – החובה להוציא את העבדים לחופשי עומדת ככותרת המשפטים, כשם שהתגלותו של ה' כמוציאם של ישראל ממצרים מבית עבדים היא הכותרת של עשרת הדברות.

למרות מרכזיותו וחשיבותו, היובל לא נזכר שוב במקרא. רבים מחוקרי-המקרא אף פקפקו בעצם האפשרות לקיים את היובל – שנתיים של שביתה מפעולות חקלאיות, שבהן גם משוחררים העבדים לאדמותיהם, הן מעבר ליכולותיה של חברה חקלאית קדומה. אולם עיון במונח "דְּרוֹר", שקבוע בלבו של היובל כאמור, עשוי ללמד שאספקטים רבים של היובל דווקא מעוגנים היטב במציאות.

 

המילה "דרור" מתפרשת בלשון העברית-המודרנית במשמעות של חופש או חירות, אבל למעשה אין הכרע ברור שזו היתה משמעותה במקרא. המונח "דרור" אמנם אינו מופיע במקומות אחרים בתורה, אך מכמה אזכורים בנ"ך ניתן ללמוד מהו. בחוקי הנשיא שבספר יחזקאל נאמר: "וְכִי יִתֵּן מַתָּנָה מִנַּחֲלָתוֹ לְאַחַד מֵעֲבָדָיו וְהָיְתָה לּוֹ עַד שְׁנַת הַדְּרוֹר וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא" (יחזקאל מו יז) – החוק הזה מכיר את קיומה של "שְׁנַת הַדְּרוֹר" ויודע שיש בה גם החזרת קרקעות לבעליהן (במקרה הזה – קרקעות הנשיא חוזרות אליו) אך לא קובע לו זמן מיוחד בשנת היובל. כאן, נשים לב, אין קשר הכרחי בין "דרור" לבין חירות או חופש – הדרור מציין רק את חזרת הקרקעות לבעליהן.

מקרה אחר שיכול ללמד על משמעותו של הדרור היא תוכחתו של הנביא ירמיהו. לפי המסופר (ירמיהו לד, ח-יא), לקראת סוף ימיה של ממלכת יהודה החליטו המלך צדקיהו ושריו לכרות ברית ו"לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (שם, טו), לשחרר את העבדים לחופשי. אולם לאחר זמן מה, כנראה כשחיל בבל הפסיקו לצור על ירושלים (יח-יט), החזירו בעלי העבדים את עבדיהם המשוחררים למצב העבדות שבו היו. ירמיהו מחה בתקיפות, והזכיר את הברית שה' כרת עם ישראל –

"..בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר. מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי… וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי… וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי… וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת…" (שם, יג-יז)

לא ברור אם קריאת הדרור שבימי ירמיהו אכן נערכה בשנה השביעית, כפי שהוא רומז באזכור החוק כאן, או בשנה אחרת. מה שבטוח – היובל לא מוזכר כאן כלל, וקריאת הדרור אינה תלויה בו. מהו, אפוא, אותו "דרור", שמציין שחרור עבדים או השבת קרקעות, ומדוע נתלים בו ירמיהו ויחזקאל אם ה"דרור" שלהם אינו תלוי במצוות היובל?

במספר לא מבוטל של תעודות ממסופוטמיה אנו למדים שכמה וכמה מלכים ומושלים הנהיגו "andurāru" או "durāru" – אירוע שבו המלך מכריז על שמיטת חובות כללית, חנינה ושחרור של עבדים רבים אל חיק משפחותיהם. "דְּרוׁר", העתק סדיר של durāru האכדי לעברית, מציין, אפוא את מכלול התקנות החברתיות-כלכליות שאנחנו מכירים מהיובל. המונח המקביל בשומרית "Ama-gi" (חזרה אל האֵם) מצביע גם הוא על פרקטיקה דומה ליובל המקראי שבו "אִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה, י).

חוקי דרור אלו הונהגו ממספר סיבות ובמספר אופנים. באחת הכתובות מסופר כי אוּרוּכַּגִינָה, המושל של העיר השומֶרית לַגַשׁ, הבין שהמצב החברתי של עירו הלך והידרדר עד לימיו, לפני כ-4350 שנה. פקידי הממשל היו מתעמרים בתושבי העיר, ממציאים מסים, גובים מחירים מופקעים על פעולות חקלאיות שונות, ומשעבדים תושבים שלא עמדו בתשלום. אוּרוּכַּגִינָה זיהה כי מספרם של עבדים מדוכאים בלא-צדק הגיע למסה-קריטית, וכדי למנוע התמרדות, כמו גם עונש מהאלים, הוא פקד על חנינה של אסירים רבים, שחרור עבדים שהשתעבדו מסיבות שונות ושמיטת חובות של יתומים ואלמנות.

אֶנְתֶּמֶנֶה, מושל מוקדם יותר באותה עיר, הנהיג חוק דומה ובו הוא הוסיף ושיחרר את כל תושבי ערי הקודש השוּמֶריות כדי ש"ישובו אל אֵליהם". בכך מתגלה לנו כי בנוסף על הרובד החברתי-כלכלי של ה"דרור" שהנהיג אוּרוּכַּגִינָה, התקיים גם רובד דתי – אנשי ערי הקודש, שנחשבו שייכים לאלים השוכנים באותן ערים, שוחררו כדי לשוב אל עבודת האל שלהם.

חוקי הדרור המסופוטמיים מלמדים כי במזרח הקדמון היה ידוע ה"דרור" כשחרור עבדים ושמיטת חובות – אלמנטים המאפיינים הן את היובל והן את השנה השביעית. אלמנטים אלו יכלו להתקיים בנפרד מהיובל, כפי שראינו. אולם למעשה, בניגוד לאלמנטים הנפרדים של "דרור", אין ראיה שהיובל – על שלל מרכיביו – התקיים אי פעם כהלכתו.

חז"ל אף קובעים כי קיומו של היובל תלוי באפשרות הקיום של "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" – "בזמן שיושביה עליה, ולא בזמן שגלו מתוכה…" (ספרא שם), ולכן, לדבריהם "כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה – בטלו היובלות". לא רק לאחר הגַּלות, אלא גם בימי המקרא, כפי שראינו, אין שום עדות על קיומו של יובל. אז מה בא היובל ללמדנו – "הלכתא למשיחא", מצווה אוטופית לעתיד-לבוא?

בניגוד ליובל, חוקי הדרור המסופוטמיים לא חלו אלא על מעמדות מסוימים, באזור מסוים, ולפי שיקול דעתו של מלך או מושל. התורה, לעומת זאת, קובעת שהדרור יחול על כולם, בכל הארץ, ללא יוצא דופן, ופקודה זו קבועה בשנה ואינה תלויה ברצונו ובדעתו של המושל. מוחלטות זו של הדרור שביובל מפקיעה אותו מגדר התקנות החברתיות-כלכליות שכנראה עמדו ביסודו, ומציבה אותו כחובה דתית המגדירה את העם ואת הארץ – "כִּי לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כה, כג), "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" (שם נה). גם אם לא יחול היובל בכללותו בפועל, הוא מלמד אותנו מה מטרתו של ה"דרור" לפי התורה – לא תקנה חברתית-כלכלית מקומית, אלא הכרה כוללת כי העם והארץ שייכים לה'. רק מתוך הכרה זו ניתן להיות עבדיו של ה' בארץ ה', וכך – בפרשה הבאה – לכרות אתו ברית.

—-

[הטור עלה כאן, ואפשר לדון ולהגיב כאן – היו דיונים מעניינים בתגובות, בואו]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s