פרשת השבוע מביאה אותנו אל אחד האירועים הדרמטיים והטראומטיים ביותר בתורה – חטא המרגלים. הסיפור הזה, שבו מוצא דור המדבר את כליונו בטרם עת, ביטא במסורת היהודית מעל לכל את חוסר האמונה בהבטחה האלהית ואת צרות העין שעם ישראל עשוי ליפול אליה, ולשכוח להודות על כל החסד שה' עשה ועושה עמו. אולם על אף הקושי שבקריאת הפורענות הקשה שבו, סיפור המרגלים עצמו נראה מובן.
לפי המסופר בתורה, לאחר שבני ישראל החלו את מסעיהם במדבר הם מוציאים משלחת נציגים ההולכת לראות את הארץ שאליה הם מתכוננים לעלות. כשהמשלחת חוזרת הכל משתבש, העם מתלונן ומסרב לעלות לארץ, ורק כלב בן יפונה, ולאחר מכן – הוא ויהושע בן נון, עומדים נגד העם הנרגן. זעמו של ה' מתעורר לבסוף, והוא נשבע שהמתלוננים לא יזכו לעלות לארץ, וכל אותו דור ימות במדבר.
עיון במבנה הסיפור המונח לפנינו מביא אותנו בשלב זה לידי תמיהה – ה' פונה פעמיים אל משה (במדבר יג, יא-כה; כו-לה), כאשר תוכן דבריו כמעט זהה בשתי הפעמים – החוטאים ימותו במדבר ולא יזכו לעלות לארץ, מלבד אותם בודדים שנותרו נאמנים לה'. מדוע התורה מתארת שני דיבורים נפרדים וכפולים? ומילא אם היתה מתקיימת המשכיות בין הדיבורים השונים, אבל הדיבור השני מתחיל מנקודת ההתחלה של הדיבור הראשון – זעמו של ה' על תלונות העם, כאילו כל הדיבור הראשון כלל לא נאמר.
התופעה של פרשה כפולה, המתחילה מנקודת הפתיחה של הפרשה שקדמה לה, מוכרת לנו כבר מתחילתה של התורה – פרשת הבריאה שבשני הפרקים הראשונים של חומש בראשית. חקר המקרא נהג להסביר תופעה זו כשני רצפים סיפוריים נפרדים ששולבו בידי עורך. לשיטה זו, עשויות גם חריגות קטנות יותר לעזור להשלים את הרצף הסיפורי, ולחבר אותו אל הרצפים הארוכים שמהן מורכבת התורה.
בסיפור המרגלים ניתן לשים לב לכמה חריגות מעין אלו עוד מתחילתו. למשל, האזור שנסקר בידי המשלחת שעלתה לארץ מתואר (שם, כא) "מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת" – כלומר, כל הארץ כולה, מדרום הנגב ועד צפון בקעת הלבנון. אולם הסיפור הממשיך משם מספר (שם, כב-כג) "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן… וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל" – המסע הלך מן הנגב אל הר יהודה, ושב דרומה אל נחל אשכול. גם בחזרתם מתארים המרגלים רק את האזור הזה, של ארץ יהודה (שם, כט): "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן." הגליל, הבשן, עמק יזרעאל, הכרמל ובקעת הלבנון – כל חבלי הארץ האדירים הללו המשתרעים ממדבר צין ועד לבוא-חמת כלל לא הוזכרו, לא הם ולא יושביהם.
אם נשוב אל כפילות הדיבורים של ה' אל משה, נראה כי ההבדלים ביניהם יוצרים אף הם חריגות ברצף העלילה – בדיבור הראשון ה' מבטיח ש"כָל מְנַאֲצַי" לא יראו את הארץ (יד, כג), מלבד כלב, "עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ" (שם, כד). בדיבור השני, לעומת זאת, ה' מבטיח שכל העם ימות במדבר "כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (שם, ל) – כאן נוסף יהושע אל כלב. החריגה הזו מתאימה לכפל הנסיונות להתנגד לתלונות העם בסיפור שלפנינו – תחילה "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה" (יג, ל), ורק לאחר מכן (יד, ו) מצטרף יהושע למחאה – "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה… קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם".
כפל הדיבורים, לצד החריגות השונות ברצף הסיפור – גדולות כקטנות – הובילו חוקרי מקרא רבים לזהות שני סיפורים שונים בתוך הסיפור שלפנינו בתורה. סיפור אחד – נקרא לו "סיפור המרגלים" – מתאר משלחת מרגלים מלחמתית ששלח משה להר יהודה (יג, יז) "עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר", ומטרתה לגלות "מָה הָאָרֶץ" (שם, כ), כלומר – מה מצבה הצבאי ומוכנותה למלחמה, ונדרש ממנה אומץ וכוח – "וְהִתְחַזַּקְתֶּם" (שם). בסיפור זה הביאו המרגלים את פרי הארץ, שיבחו אותה – "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ" (שם, כז), אך ציינו גם את כוחו של העם היושב בה, והכניסו בעם יאוש מלכבוש אותה; כנגדם עמד רק כלב שטען כי ניתן לכבוש את הארץ. סיפור זה מתאים לגמרי אל הדיבור הראשון של ה' אל משה, הכועס על חוסר האמונה של העם בהבטחת הארץ, ומבטיח שרק כלב יזכה לרשת אותה.
בסיפור השני, לעומת הקודם, מתוארת משלחת נכבדים, ראשי בני ישראל, שיצאה לתור את הארץ כולה, ממדבר צין ועד לבוא-חמת, במשך ארבעים יום; נכנה אותו, אפוא, "סיפור התרים". משלחת "הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (יד, לח) הוציאה את דיבת הארץ רעה ועוררה את תלונות העם, שהעדיף למות במדבר מלעלות ארצה – "לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ" (שם, ב). נגד משלחת התרים עמדו כלב ויהושע, חברי המשלחת, שטענו כי "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (יג, ז). סיפור זה מתאים לגמרי אל הדיבור השני של ה' אל משה, הפונה נגד תלונות בני ישראל (ולא חוסר האמונה שלהם) ומבטיח את מותם במדבר בהתאם לתלונתם, מלבד כלב ויהושע, במשך ארבעים שנה, כנגד ארבעים הימים שבהם תרו את הארץ.
האבחנה בין סיפור המרגלים לסיפור התרים מועילה לנו במיוחד משום שהיא מציגה שתי נקודות מבט שונות על מה שקרה שם, באותו אירוע טראומטי שהוביל למותו של דור המדבר. לפי סיפור המרגלים, המשלחת הצבאית שהרכיב משה אכן בדקה את השטח, באה עם ממצאים, ידעה להגיד שהארץ אכן משובחת – וחטאה בכך שהטילה דופי ביכולת לכבוש אותה בגלל כוחם הרב של יושביה. מאבקו של כלב נגדם היה מכוון בדיוק לנקודה זו – "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (יג, ל). את סיפור המרגלים מקובל להציג בהתאם לחטא הזה כסיפור של חוסר אמונה בהבטחה האלהית, של הקטנה עצמית כנגד אתגרים.
בסיפור התרים, לעומת זאת, המשלחת לא נשלחה אלא לתור את הארץ – לתור עם העיניים והלב, כפי שנאמר בסופה של פרשתנו "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (טו, לט) – כלומר, לראות את הארץ, לנשום את האוויר שלה, ללמוד להרגיש אותה. התרים את הארץ לא שבו עם ממצאים או עם בשורה, אלא פשוט הוציאו את דיבת הארץ רעה – "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא" (יג, לב). מאבקם של כלב ויהושע, אם כן, לא היה דברי עידוד המופנים כנגד היאוש שפשה בשורות העם, אלא התבטא בקריעת בגדים, בזעזוע מוחלט – הם, בניגוד לראשי בני ישראל האחרים, ראו ארץ אחרת לגמרי, ארץ טובה, זבת חלב ודבש. בסיפור התרים כלב ויהושע בכלל לא ניהלו ויכוח אם ניתן לכבוש את הארץ או לא, משום שהם כלל לא היו מסוגלים לגשר על הפער, פער בין נקודות מבט שונות לחלוטין – הבעיה אינה בשיקול-הדעת, אלא בנתונים עצמם. ולא נותר להם אלא לקרוע את בגדיהם.
חטאם של התרים, אם כן, בשונה מחטא המרגלים, אינו חוסר אמונה או חוסר אמון, אלא של נקודת מבט שגויה ומעוותת. המשימה שלשמה נשלחו היתה לתור, להתבונן בארץ ולהרגיש אותה, ובמקום להתבונן ולראות את הטוב שבה, את השבח, בחרו התרים לראות בארץ את כל הרע והמגונה. האבחנה בין סיפור התרים לסיפור המרגלים מלמדת אותנו, אם כן, שלא רק בהסקת המסקנות ובקבלת ההחלטות אפשר לחטוא, אלא גם בנקודת המבט עצמה. האמונה בה' אינה מתחילה בציות למצוותיו ובאמונה להבטחתו, אלא הרבה לפני כן – האמונה מתחילה כבר בנקודת המבט שאיתה באים אל העולם, בהתבוננות, בראיית הטוב שבעולמו של ה' והיושר של הנהגתו.
***
הטור התפרסם לראשונה כאן; לתגובות ודיון היכנסו לכאן
מִן הַמִּדְבָּר - הבלוג של אלון ברנד 